עבודה נוי ואביעד

עבודה בתנ"ך
סיפור העקדה
ספר בראשית פרק כ"ב






מגישים: אביעד כהן
            נוי וינברגר
 מורה: יהודה כהן
כיתה: יא 6

סיפור מסגרת:
ספר בראשית פרק כ"ב:
א" וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
ה' צוה את אברהם להעלות לו לעולה לו לעולה את בנו יצחק, היחיד לאמו, שנולד לו בגיל מאה שנים ואשר יקרא לו זרע, לפי הבטחת ה' אברהם עשה את כל הכנות להקרבה העולה והביא את בנו אל המקום שקבע ה'.
שאלות מחקר:
1.) מדוע השם העמיד את אברהם אבינו בניסיון כל כך  קשה , עד כדי עקדת בנו, יחידו אחרי הרבה שנות עקרות של אשתו שרה ?
2.) האם יצחק שיתף פעולה עם אביו או הובל כשה לטבח ?




מקור ראשון עבור שאלה 1.
על פי אתר ישיבת הסדר חולון:
והאלוקים ניסה את אברהם – מהות הניסיון , י"ד חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון
ללא ספק, השיא של פרשת וירא הוא הניסיון המופלא והקשה מכל של עקידת יצחק. “קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה.”.
מהי מטרת הניסיון? מדוע הקדוש ברוך הוא מנסה את אברהם? וכי ה’ לא יודע מראש שאברהם יעמוד בניסיון? בדרך כלל, אדם עורך ניסיון כדי לראות מה תהיה התוצאה – ואילו כלפי הקב”ה התוצאה ידועה מראש, מדוע סתם לצער את אברהם?
המדרש מפרש את הביטוי “והאלוקים ניסה את אברהם” לא רק במשמעות ניסיון אלא מלשון ‘נס’, במשמעות דגל –
וכך כותב המדרש בבראשית רבה פרשת וירא פרשה נה::
“ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם, כתיב (תהלים ס) “נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה”, נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם כנס הזה של ספינה”.
הנס של הספינה הוא הדגל של הספינה, שמרימים אותו ומגדלים אותו למעלה. כך הקב”ה מנסה את אברהם למרות שהוא יודע מראש שאברהם אכן יעמוד בניסיון, אך ה’ רוצה לרומם את אברהם ולנשאו ולהרים את דגלו..
ועל כך כותב הרמב”ן בפרשתנו – “והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה” – הקב”ה הוא המנסה את הנסיון, אך הוא לא באמת זקוק לניסיון, הוא הרי יודע מראש את התוצאה. לכן כל פעם שמופיע בתורה המושג ניסיון – אינו אלא לטובת המנוסה, לטובת מי שמנסים אותו, כי מטרת הניסיון היא למעשה לרומם ולגדל את המנוסה.
מדרש נוסף המופיע במדרש תנחומא על הפרשה באות כ, שופך אור נוסף על מושג הניסיון::
“והא-להים נסה, זה שאמר הכתוב ה’ צדיק יבחן (תהילים יא) אמר רבי יונה: הפשתן הזה כל זמן שאתה כותש עליו משתבחת. אימתי? כשהוא יפה אבל כשהוא רע אתה כותש עליו והוא מתפקע. כך אין הקב”ה מנסה אלא לצדיקים..
א”ר יהודה בר שלום: היוצר הזה אינו מקיש על כלי וקנקן רעוע שלא ישבר, ובמה הוא מקיש? על הבריא, כך אין הקב”ה מנסה לרשעים אלא לצדיקים שנאמר ה’ צדיק יבחן..
א”ר אלעזר: (משל) לבעל הבית שיש לו ב’ פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע, על מי הוא מטיל את העול – לא על אותה שכחה יפה? הוי אומר ה’ צדיק יבחן.
לכך נאמר, והא-להים נסה את אברהם..”
המדרש פותח בפסוק “ה’ צדיק יבחן”, והמדרש תמה – מדוע ה’ צריך לבחון דווקא את הצדיקים? הרי לכאורה הצדיקים ודאי יעמדו בניסיון… לכאורה מי שצריך בחינה זה הבינוניים, שאולי ייכשלו ואולי ינצחו..
אלא ודאי, ה’ לא צריך לנסות לא את הצדיקים, לא את הבינוניים ולא את הרשעים. מבחינתו של הקב”ה אין שום צורך בניסיון כי הוא יודע מראש את התוצאה – מי יעמוד בניסיון ומי לא. מטרת הניסיון היא אחרת.
במדרש מובאים שלשה משלים שונים לבאר את הדבר, ונראה שכל משל מבאר באופן אחר את מושג הניסיון::
המשל הראשון מדבר על אדם שיש לו פשתן, והוא מקיש על פשתנו ודופק עליו לא כדי לבדוק אותו, אלא מתוך הבנה שככל שיקיש עליו יותר כך הפשתן ישתבח יותר. לפי משל זה הקב”ה מנסה את הצדיק מכיוון שעל ידי הניסיון הצדיק מתעלה, ומגיע למדרגות גבוהות יותר. מדרגה זו מתאימה למה שכתבנו כבר, שהניסיון הוא לטובת המנוסה, על מנת לרומם אותו ולשבח אותו. מדוע, אם כן, מנסה ה’ דווקא את הצדיקים? גם זה מתבאר על פי המשל: הפשתן האיכותי משתבח על ידי המכות שהוא מקבל. לעומת זאת, פשתן שאיכותו ירודה איננו משתבח אלא מתפקע ונהרס. כך כאשר הקב”ה מנסה את הצדיקים הם עומדים בניסיון, ועל ידי עמידתם בניסיון הם מתעלים ומשתבחים. ואילו הרשעים שייכשלו בניסיון, ודאי אין הניסיון מרומם אותם.
המשל השני המופיע במדרש, עוסק ביוצר הקדירות, המקיש על קדירותיו הטובות. לשם מה מקיש היוצר על הקדירות? האם כדי לבדוק אותן? לא ייתכן, שהרי אם כך, היה עליו להקיש דווקא על הקדירות המרועעות כדי לראות שאכן הן נשברות וצריך להחליפן… אין ספק שמדובר בקדר המקיש על כלי החרס שלו כאמצעי פרסום, כאומר לציבור הלקוחות – ראו את קדירותי, שאף שאני מקיש עליהן אין הן נשברות. על פי משל זה הקב”ה מנסה את הצדיק לא כדי לראות אם יעמוד בנסיון, שהרי הקב”ה בוחן ליבות וכליות ואיננו נזקק לנסיון כדי לדעת אם האדם יעמוד בו… אלא הקב”ה מנסה את הצדיק כדי שהצדיק יתפרסם בעולם, וייראו כולם את גדולתו ומעלתו, ובכך יוכל הצדיק להשפיע בעולם הרבה יותר. משל זה במדרש מתאים להגדרה שבה פתחנו – “כנס של ספינה” – הדגל איננו מגדל את הספינה אלא מדגל אותה, כלומר מטרתו לפרסם ולהראות את הספינה ואת מעלתה..
משל זה שונה מן המשל הראשון: במשל הראשון עוסק בפשתן, מדובר על התעלות שמגיעה לצדיק שעומד בניסיון, הוא עצמו מתרומם ומתעלה, כשם שהפשתן משתבח כאשר מקישים עליו. ואילו במשל השני, משל הקדירות, הערך של הנסיון הוא הפרסום כלפי הציבור..
במשל השלישי כבר לא מדובר על נסיון שמטרתו לפרסם את הצדיק או להעלות אותו במדרגתו, אלא מדובר על עול שצריך לתת על אחת הפרות – יש עבודה לעשות, יש שדה לחרוש ולזרוע, ועל מי אפשר להטיל את המשימה? על מי שמסוגל לעמוד בה… ואף על פי שהעול מכביד על הפרה שעליה הוא מוטל, ומכאיב לצווארה, אין זה עונש על דבר שלילי שעשתה, אלא פשוט כורח המציאות כחלק מהתפקיד שבעל הבית מייעד לה. לפי משל זה, כאשר הקב”ה מנסה את הצדיק, מדובר פשוט במשימה חדשה שהקב”ה מטיל עליו – יש תהליך חדש שצריך להתרחש בעולם, והצדיק צריך להוביל אותו או לפחות לקחת בו חלק, ודווקא בגלל שלצדיק יש כוחות גדולים ויכולות מיוחדות, עליו מטיל הקב”ה את המשימה, למרות שלעיתים היא כרוכה בכאבים ובקושי..
כנראה בכל נסיון מתגלות בחינות אחרות מתוך שלש אפשרויות אלו – ניתן לומר שנסיון העקידה של אברהם, למשל, הוא יותר בבחינת הקשה על הקדירות, כדי לפרסם את אברהם בעולם; נסיונו של יוסף עם אשת פוטיפר הוא יותר בבחינת ההקשה על הפשתן, שמתוך העמידה בניסיון מתעלה יוסף במדרגתו הרוחנית וממילא גם זוכה אחר כך למלכות [אי אפשר לומר שיוסף קיבל את הניסיון כדי להתפרסם, שהרי זה היה דבר שבינו לבינה ולא קיבל פרסום]; ואילו  נסיונו של נוח במבול הוא יותר בבחינת עול שצריך להטיל אותו על מישהו בדור – מישהו צריך להישאר ולהביא את העולם אל הדור הבא, וברור שהקב”ה יטיל את העול על הצדיק שבדור המסוגל לעמוד במשימה..
מובן שפעמים רבות יש בנסיון משמעויות שונות. פעמים רבות הנסיון מתחיל ממשימה שצריך להטיל אותה על מישהו, והקב”ה מטיל אותה על הצדיק – ומתוך עמידתו בנסיון הרי הוא גם מתגדל ומתרומם במדרגתו וגם מתפרסם בעולם ומשפיע יותר ויותר.
במאמר זה אנו מבחינים בפרשנויות שונות לגבי השאלה הנשאלת : מדוע השם העמיד את אברהם במשימה כה קשה ולא נתפסת.





פירוש נוסף אשר עונה על השאלה : מדוע ניסה את אברהם? (עיונים בעקדת יצחק / הרב חיים דרוקמן יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא)

אברהם כדמות מופת לעבודת ה'
כותב הרמב"ם:
דע, כי כל ניסיון שבא בתורה אין כוונתו ועניינו, אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו, ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין הניסיון - שיעשה מעשה אחד, אין הכונה - גוף המעשה ההוא, אבל הכונה שיהיה משל  שילמדו ממנו וילכו אחריו...(מורה נבוכים ח"ג, כד)
אמת, מי שהכל גלוי וידוע לפניו אינו זקוק לנסות את האדם, שהרי הכל גלוי וידוע לפניו. הניסיון בא להראות לכולנו מה מצופה מאתנו, למה עלינו לשאוף. הוא מהווה דוגמא עבורנו, מבחינה מעשית ומבחינה אמונית. הנקודה איננה, לדעת הרמב"ם, המעשה הספציפי של העקדה, אלא היותו אות ומופת עבורנו, וממנו עולה לאיזו רמה של מסירות נפש ודבקות בדבר ה' יכול אדם להגיע.
הסבר זה של הרמב"ם יכול היה להתקבל על דעתנו, לו היה המקרא נוקט לשון של 'והא-לוהים אמר או ציווה לאברהם', אבל הרי אי אפשר להתחמק מן הביטוי המפורש: "והאלהים נִסה את אברהם"! איך הבין הרמב"ם את הביטוי הזה? לפי האבן עזרא (בראשית כב, א): יש אומרים כי הסמ"ך תחת שי"ן, והה"א תחת האל"ף. כלומר, במקום 'נִסה', עלינו לקרוא 'נִשא', הקב"ה הרים את אברהם במעשה זה לגבהים חדשים. הסבר נפלא, אך נשוב ונשאל: אם כך, למה לא כתבה התורה בפירוש '...נישא את אברהם'? מוסיף האבן עזרא אפשרות הבנה אחרת בשם הרס"ג: "והגאון אמר שמלת 'נִסה', הראות צדקתו לבני אדם". כלומר, השימוש במילה 'נִסה'  לא בא להראות על רצון לבחון את אברהם, אלא להפגין את צדקתו כלפי בני האדם. לפי זה, אין צורך לשנות את הכתיב, שכן המילה "נִסה" איננה מלשון ניסיון אלא מלשון נס, שמשמעו דבר גבוה שנראה למרחוק, כמו "ונָשָא נס לגויִם" (ישעיהו יא, יב). רצה הקב"ה שכולנו נכיר את אברהם, נכיר בגדלותו, ועל כן ציווה אותו על העקדה. רעיון זה מוסבר ביתר הרחבה בדברי האברבנאל (בראשית כב, א):
...והנה הניסיון הזה אין ענינו הבחינה, כדי שידע האל מה שלא היה יודע, כי כל הדברים גלויים לפניו תמיד. אבל "והאלהים נִסה" הוא מגזרת נס, וכמו "נְסה עלינו אור פניך ה'". כי הנה הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר ה' עומד לנס עמים, כדגל רם ונשא, אליו גוים ידרושו ויביטו אחריו...
מעשה העקדה רומם את אברהם, כדגל שמתנשא לגובה לעיני כולם. "והאלוהים נִסה את אברהם" - רומם אותו לעיני כל. על פי הרמב"ם בא הניסיון ללמד מה עלינו לעשות, ואילו על פי רס"ג והאברבנאל באה הפרשה ללמד אותנו על גדלותו של אברהם אבינו.



מקור שני עבור שאלה 2(על פי ד"ר אלכסנדר קליין).

– האם שיתף פעולה עם אביו או הובל כשה לטבח?
לפי הנאמר לעיל, יצחק לא התנגד כלל למעשה אביו. ביטוי לדברים אלה יש במדרש המתאר את שיתוף הפעולה המלא של יצחק::
בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בו אמר לו: אבא, בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה , מיד ויעקוד את יצחק. כלום יכול אדם לכפות בן שלושים ושבע אלא לדעתו??
אלא שמתברר ששיתוף פעולה זה מעורר בעיה הלכתית. בהלכות יסודי התורה, הרמב"ם פוסק::
אם יאמר לנו הנביא, שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה, בין קלות בין חמורות לפי שעה, מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה: בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר "אליו תשמעון", ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מה שנאמר בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו "ולבנינו עד עולם.".
והנה, המנחת חינוך מביא כהוכחה ואילוסטרציה של דין זה את סיפור עקידת יצחק: "כיצחק ששמע לאברהם". יצחק היה מוכן להשתתף עם אביו בביצוע מעשה פולחני הנוגד את איסור הריגת הנפש – עקידתו על מזבח. יצחק הסכים משום שמצוה לשמוע לדברי הנביא. הוא היה משוכנע שאביו קיבל ציווי מהקב"ה במראה נבואי, ולכן הוא שיתף עימו פעולה לאורך כל הדרך..
ברם, יש לפקפק בעצם חידושו של המנחת חינוך. מעשה העקידה התרחש לפני מתן תורה ולא מוזכר במקורות שבן-נח מצווה לשמוע לדברי נביא. ואף לפי הדעה שהאבות קיימו את כל התורה כולה, הרי הם עשו את זה מרצונם החפשי בלבד, ואם כן צריך לומר שיצחק הלך להישחט למרות שלא היה מצווה ממש לעשות כן. אולם אז מתעורר הקושי הבא: האם מותר לאבות לעבור על אחת ממצוות בני נח – שיתוף פעולה עם הריגת הנפש – אם לפי התורה – שהם מקיימים לא על פי ציווי אלא על פי רצונם – הדבר מותר, משום שמצווה לשמוע לדברי הנביא לפי שעה? יתכן שלא. אם כן, איך ניתן להסביר את שיתוף הפעולה של יצחק? חייבים לומר שבמעשה העקידה יצחק השתתף באופן פסיבי בלבד, ובכל מקרה אין להביא הוכחה מכך שישנה מצווה לעשות מעשה הנוגד את דיני התורה על פי דברי נביא..
גם ניתן ליישב את שאלות האלה בצורה פשוטה מאוד: יש להניח – בניגוד לעמדת המדרש – שיצחק בזמן העקידה היה ילד קטן ולא הבין את משמעותו של התנהגות אביו. כך כותב רבי אברהם בן הרמב"ם בשם אביו.:
[חז"ל] אמרו כי יצחק היה אז בן שבע ושלושים שנה, וזמן העקידה מחובר לזמן פטירת שרה, וזו היא שיטת החכמים בבראשית רבה, פירשו כי יצחק ציית וסבל והכין את עצמו. אבל אבא מרי קבלתי ממנו שהוא היה מרחיק את זה הרבה, והיה אומר שאילו היה הדבר כך היה באמת ציות יצחק במעשה זה גדול מציות אברהם והייתה ההבטחה והשכר וגמול ליצחק יתירה ואין ראיה על זה במקרא..
טיעונו של רבי אברהם הוא שלא מצאנו בטקסט המקראי כל שבח על התנהגותו של יצחק, דבר המעיד על כך שהוא לא עמד על משמעות מעשה העקידה כלל.
בקטע זה על פי ד"ר אלכסנדר קליין אנו מקבלים פרשנויות ודעות לשאלה הנשאלת,האם יצחק התנגד למעשה אביו או הסכים עימו.

.