עבודה בתנ"ך- משימה מספר 1
שם המורה: יהודה כהן
מגישות: אריאל כרמי ורוני סילוק
כיתה: יא 6
נושא: עקדת יצחק
שאלות החקר:
מה כל כך מיוחד בעקדת יצחק?
האם ה' זקוק לניסיון כדי לדעת את גודל האמונה של אברהם?
הפרשנות שבחרנו:
מתוך: בראשית כ"ב - עקידת יצחק – בראי הפרשנות |מחברת: מירי להב.
על פי הפשט - כן. האדם הוא בעל בחירה חופשית והאלוהים לא יודע את בחירותיו ולכן רק לאחר העקידה אומר אלוהים: ואַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי.
הפרשנות המסורתית התקשתה לקבל את הרעיון שאלוהים זקוק לניסיון על מנת לדעת את גודל האמונה של אברהם ולכן חלק מהפרשנים המסורתיים טענו שהניסיון הוא למען אברהם ולא למען אלוהים, ובכך פתרו בעיה תיאולוגית המתעוררת לנוכח היזקקות האל לניסיון.
הרמב"ן מתייחס בפירושו לשתי האפשרויות:
"עניין הניסיון הוא לפי דעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו , אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה- לא יעשה. ייקרא ניסיון מצד המנוסה , אבל המנסה יתברך יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד" (הרמב"ן בפרושו לבראשית כ"ב 1 )
הסבר נוסף מביא ליכט2 הטוען שללא סיפור העקידה היינו יודעים כי אברהם נהג בצדקה עם המלכים במלחמת כדרלעומר, וכי שמע בקול האלוהים אשר ציווהו ללכת מארצו וממולדתו אל ארץ כנען וכן שמע בקול שרה אשתו בעניין גירוש הגר וישמעאל, אבל לא היינו יודעים כי היה ירא את האלוהים בכל לבו. מסתבר כי למען שלמות דמותו של אותו צדיק, אשר נועד להיות אביהם של זרע עבדי ה' חייבת הייתה ההשגחה העליונה לנסותו. כלומר העקידה נועדה לשם הקורא ולעיצוב דמותו של אברהם כאבי האמונה הישראלית.
גם הרמב"ם לא מקבל את פשט הפסוק לגבי הידיעה האלוהית שבאה לאחר הניסיון, וטוען שהידיעה שלאחר הניסיון היא של בני האדם:
"אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך פחד מן האל פן יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני-האדם; לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן אמר לו המלאך: כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כ"ב, 12), כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך ירא אלוהים ידעו כל בני-אדם מה הוא קצה גבול יראת ה'". ( הרמב"ם מורה נבוכים, ג' כד)
המאמר שבחרנו:
מתוך: עקדת יצחק- כל המאמרים, מה כל-כך מיוחד בעקדת יצחק?
פרשת עקידת יצחק (בראשית כב) נחשבת לניסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו. היא משמשת עד היום כסמל לניסיון קשה ביותר. חז"ל אומרים, שעם ישראל "נהנה" ממעשה זה של אברהם אבינו בכל הדורות (רש"י כותב, שישראל אוכלים מתן שכרה עד היום).
אבל כשחושבים על כך ביתר עיון נשאלת השאלה: מה כל-כך מיוחד בעקידת יצחק?
הלא ידועים מקרים רבים בהם הקריבו אנשים את ילדיהם ואת עצמם למען המטרה שהאמינו בה (כגון, הורים השולחים את ילדיהם ליחידות קרביות), ואעפ"כ לא נחשב להם מעשה זה לזכות כה גדולה!
כשאדם כמו אברהם, שמאמין שה' יודע הכל, שומע את ה' מצווה עליו משהו - ברור שהוא ישמע בקולו, כי זה המעשה ההגיוני ביותר לעשות!
כמה תשובות:
1. ויתור על מפעל החיים הרוחני/ ע"פ זיו חיים בר סלע
כדי להבין את העניין יש להקדים ולהבין מי היה אברהם אבינו ומה חידש בתפיסתו.
בימיו של אברהם אבינו שלטה עבודת האלילים בעולם. בני האדם האמינו שיש בעולם אלילים וכוחות רבים ויש לרצות אותם ולתת להם את סיפוקם. סיפוקם של אלילים אלו התבטא גם במעשים אכזריים של התעללות האדם בעצמו ובאחרים.
באותו זמן מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו בצורתו האמיתית, ואברהם אבינו מביא לעולם בשורה חדשה: יש א-ל אחד בעולם, וכל מטרתו של הא-ל היא להיטיב לאדם. אין הקב"ה רוצה שהאדם יקריב את עצמו ואת הסובבים אותו, ואין רצונו של הקב"ה שהאדם יזיק לעצמו או לסובבים אותו, כל עניינו של הקב"ה להיטיב לאדם. כל ימיו של אברהם אבינו עוברים עליו בהפצת רעיון זה.
ואז בא הניסיון הגדול - הקב"ה מורה לאברהם אבינו לעשות את הדבר ההפוך והמנוגד לכל מה שהקב"ה הורה לו עד עתה, המנוגד לכל מה שאברהם אבינו הפיץ עד עתה בעולם. הקב"ה מורה לאברהם אבינו להקריב את בנו.
למרות כל הסתירות עומד אברהם אבינו בניסיון, מתוך אמונה שלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים.
אמונה זו, אומרים חז"ל, "ניתנה בירושה" לזרעו הנבחר של אברהם אבינו. הכוח שיש בכל יהודי להקריב את נפשו על אמונתו והיותו יהודי ניתנה לנו בירושה מאותו ניסיון שאברהם אבינו עמד בו. לצערנו, כל ההיסטוריה של עמנו נתונה בהוכחות אין ספור לכוח זה (מסעי הצלב, האינקוויזציה בספרד וכו').
2. כל מעשיו היו לשם קיום מצוות ה' / חיים לביא בשם ספרי חסידות
מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום מתבטאת במה שנאמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". כלומר, לאחר שנאמר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" וכו', הרי שאברהם היה צריך לשמוח מאוד שאינו צריך להעלות את יצחק, בנו יחידו, לעולה.
אלא שאברהם היה במעלה עליונה כל כך, שגם את הציווי אל תשלח ידך קיים אברהם לא מתוך שמחה יתירה על בנו, אלא רק מחמת ציווי השם יתברך. כלומר, מה שקיים ולא חשכת, אינו מחמת עצמו, אלא ממני.
פירוש אחר באותו כיוון: אברהם ידע מה גודל מסירות הנפש הדרושה להעלות את בנו יחידו לעולה, ולכאורה היה צריך להצטער שעניין זה נחסך ממנו. אבל באמת אברהם קיים את הציווי אל תשלח ידך באותה שמחה של מצווה, כאילו היה הולך להעלותו לעולה. וכנ"ל זהו פירוש ולא חשכת... ממני.
ובאמת, לכן כתוב עתה ידעתי. שלפני כן, אפשר היה לומר, שלאברהם אבינו עליו השלום יש פניות שונות בעבודת השם יתברך. או שמצד אחד שהוא מצטער על בנו למרות ציווי השם יתברך, או שהוא מחפש דווקא עניינים נעלים של מסירות נפש וכדומה. בא אברהם, והוכיח שכל מטרתו היא רק לעשות רצון קונו בשלימות, וזו מעלתו.
ויה"ר שיהיה מגן אברהם בעזרנו.
3. הכרעה במצבי ספק / אראל סגל, ע"פ רלב"ג
ה' ציווה על אברהם: "קח... את יצחק... והעלהו שם ל עולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". הפירוש המקובל הוא, שהכוונה היא "קח את יצחק ותקריב אותו", אבל זה לא פירוש מדויק ע"פ לשון התנ"ך.
ישנם עוד ארבעה מקומות בתנ"ך שבהם נזכר שלוקחים מישהו ומקריבים אותו, ובכולם הנוסח הוא העלה... עולה (בלי האות ל'). למשל: בדבריו של יפתח: אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי... והעליתיהו עולה. לפי זה, הביטוי לעולה הוא תיאור-תכלית, והמשמעות המילולית של הציווי היא "קח את יצחק והעלהו על אחד ההרים, כדי להקריב עולה". ה' לא אמר בפירוש לאברהם את מי (או את מה) להקריב כקרבן עולה: ייתכן, שהכוונה ליצחק עצמו, אבל ייתכן שהכוונה לקרבן אחר, ששניהם (אברהם ויצחק) יקריבו ביחד.
[גם רש"י פירש את ציווי ה' באופן דומה -- "העלהו ולא הקריבהו"].
ה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן הוא לא לקח שום קרבן אתו. כשיצחק שאל אותו: ואיה השה לעולה? אברהם ענה לו: א-להים יראה לו השה לעולה, בני, כלומר: 'אני לא יודע; א-להים יבחר לו את השה כשנגיע למקום'.
[ע' פירוש רש"י לפסוק -- "א-להים יראה לו השה לעולה, ואם אין שה -- לעולה בני"].
כשאברהם הגיע להר וראה שאין שה, אין שום חיה שאפשר להקריב כעולה, הוא הגיע למסקנה שהכוונה הייתה ליצחק, ולכן התחיל לעקוד אותו. אבל ברגע האחרון ה' אמר לו שלא ייגע בו, והראה לו שיש איל.
לפי זה, הניסיון שאברהם עמד בו היה גדול במיוחד, כי הוא היה במצב של ספק -- שלושה ימים הוא לא ידע מה ה' רוצה ממנו, ולאחר מכן היה מוכן להקריב את בנו למרות שה' לא ציווה עליו בפירוש -- רק משום שהגיע למסקנה שזהו רצון ה'.
4. וייתכן גם, שהניסיון של אברהם לא היה להקריב את יצחק, אלא להיפך - להימנע מהקרבת יצחק לאחר שכבר הגיע להר (ראו האם אברהם עמד בניסיון?).
קטע האמנות שבחרנו:
אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק
אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי
בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי
אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה
רעיה הרניק, "אני לא אקריב", שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מתוך : אתר אלמוג- מאגרי מידע פדגוגיים- עקדת יצחק. (המכללה האדמית בית ברל)
לא אקריב / רעיה הרניק הסיפור המקראי מהדהד ברקע של השיר ואינו מתואר במפורש. ההתמקדות היא בדמותה של האם, החסֵ ר ה בסיפור המקראי ובעמדתה כלפי תהליך העקידה. הדובר בשיר היא אֵ ם היוצאת בהכרזה נחרצת ש"אני לא אקריב / בכורי לעולה". להדגשת העמדה הביטוי "אני לא" חוזר פעמיים, בהיפוך תחבירי, בבית הקצרצר. הדוברת מתווכחת עם ההחלטה האלוהית להעמיד את יצחק לעולה: "בלילות אלוהים ואני / עורכים חשבונות / מה מגיע למי". זו תגובה הפוכה לתגובתו של אברהם במקרא: "וַיֹּאמֶּ ר אֵ ל יו, ַאב ר ה ם וַ יֹּאמֶּ ר הִ נֵנִי." היענות מיידית ללא שאלה וערעור. לעומתו האם עושה חשבונות עם אלוהים, שתוצאתם הסופית היא שאינה מוכנה לתת את בנּה לעולה. הביטוי "עורכים חשבונות" הוא במשלב נמוך ואף מזכיר אווירה שכונתית, בה תושביה עושים חשבונות זה עם זה ומתמקחים. הביטוי מנוגד ללשון המקראית הנשגבת ולאירוע כולו, הנתפס, על פי המסורת היהודית, כניסיון אלוהי של האל את אברהם ויש בו התרוממות רוח. ההנמכה הלשונית בשירּה של הרניק הופכת את האירוע למשהו יומיומי וארצי, אמיתי וממשי יותר, השייך לאֵ ם כלשהי. בחשבונאות בין האם לאלוהים מוכנה האם להודות לאלוהים על דברים מסוימים שנתן לה, אבל אינה מוכנה לתת את בנּה לעולה. להדגשת האמירה הזאת המילה "לא" חוזרת בשיר הקצרצר ארבע פעמים. בשירה של הרניק אין תיאור של האם ואיננו יודעים עליה פרטים. בהצהרתה "לא אקריב" היא הופכת לדמות המייצגת את כל האימהות. הדיבור בגוף ראשון מקרב את הקורא אליה. השימוש ב"אני" ארבע פעמים יוצר קרבה בין הדוברת בשיר לקורא. מבנה השיר – שלושה בתים, כל בית בעל שורות קצרות מאוד. מבנה זה מדגיש את האופי ההצהרתי של הדוברת והנחישות שלה לא לוותר.
שם המורה: יהודה כהן
מגישות: אריאל כרמי ורוני סילוק
כיתה: יא 6
נושא: עקדת יצחק
שאלות החקר:
מה כל כך מיוחד בעקדת יצחק?
האם ה' זקוק לניסיון כדי לדעת את גודל האמונה של אברהם?
הפרשנות שבחרנו:
מתוך: בראשית כ"ב - עקידת יצחק – בראי הפרשנות |מחברת: מירי להב.
על פי הפשט - כן. האדם הוא בעל בחירה חופשית והאלוהים לא יודע את בחירותיו ולכן רק לאחר העקידה אומר אלוהים: ואַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי.
הפרשנות המסורתית התקשתה לקבל את הרעיון שאלוהים זקוק לניסיון על מנת לדעת את גודל האמונה של אברהם ולכן חלק מהפרשנים המסורתיים טענו שהניסיון הוא למען אברהם ולא למען אלוהים, ובכך פתרו בעיה תיאולוגית המתעוררת לנוכח היזקקות האל לניסיון.
הרמב"ן מתייחס בפירושו לשתי האפשרויות:
"עניין הניסיון הוא לפי דעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו , אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה- לא יעשה. ייקרא ניסיון מצד המנוסה , אבל המנסה יתברך יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד" (הרמב"ן בפרושו לבראשית כ"ב 1 )
הסבר נוסף מביא ליכט2 הטוען שללא סיפור העקידה היינו יודעים כי אברהם נהג בצדקה עם המלכים במלחמת כדרלעומר, וכי שמע בקול האלוהים אשר ציווהו ללכת מארצו וממולדתו אל ארץ כנען וכן שמע בקול שרה אשתו בעניין גירוש הגר וישמעאל, אבל לא היינו יודעים כי היה ירא את האלוהים בכל לבו. מסתבר כי למען שלמות דמותו של אותו צדיק, אשר נועד להיות אביהם של זרע עבדי ה' חייבת הייתה ההשגחה העליונה לנסותו. כלומר העקידה נועדה לשם הקורא ולעיצוב דמותו של אברהם כאבי האמונה הישראלית.
גם הרמב"ם לא מקבל את פשט הפסוק לגבי הידיעה האלוהית שבאה לאחר הניסיון, וטוען שהידיעה שלאחר הניסיון היא של בני האדם:
"אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך פחד מן האל פן יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני-האדם; לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן אמר לו המלאך: כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כ"ב, 12), כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך ירא אלוהים ידעו כל בני-אדם מה הוא קצה גבול יראת ה'". ( הרמב"ם מורה נבוכים, ג' כד)
המאמר שבחרנו:
מתוך: עקדת יצחק- כל המאמרים, מה כל-כך מיוחד בעקדת יצחק?
פרשת עקידת יצחק (בראשית כב) נחשבת לניסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו. היא משמשת עד היום כסמל לניסיון קשה ביותר. חז"ל אומרים, שעם ישראל "נהנה" ממעשה זה של אברהם אבינו בכל הדורות (רש"י כותב, שישראל אוכלים מתן שכרה עד היום).
אבל כשחושבים על כך ביתר עיון נשאלת השאלה: מה כל-כך מיוחד בעקידת יצחק?
הלא ידועים מקרים רבים בהם הקריבו אנשים את ילדיהם ואת עצמם למען המטרה שהאמינו בה (כגון, הורים השולחים את ילדיהם ליחידות קרביות), ואעפ"כ לא נחשב להם מעשה זה לזכות כה גדולה!
כשאדם כמו אברהם, שמאמין שה' יודע הכל, שומע את ה' מצווה עליו משהו - ברור שהוא ישמע בקולו, כי זה המעשה ההגיוני ביותר לעשות!
כמה תשובות:
1. ויתור על מפעל החיים הרוחני/ ע"פ זיו חיים בר סלע
כדי להבין את העניין יש להקדים ולהבין מי היה אברהם אבינו ומה חידש בתפיסתו.
בימיו של אברהם אבינו שלטה עבודת האלילים בעולם. בני האדם האמינו שיש בעולם אלילים וכוחות רבים ויש לרצות אותם ולתת להם את סיפוקם. סיפוקם של אלילים אלו התבטא גם במעשים אכזריים של התעללות האדם בעצמו ובאחרים.
באותו זמן מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו בצורתו האמיתית, ואברהם אבינו מביא לעולם בשורה חדשה: יש א-ל אחד בעולם, וכל מטרתו של הא-ל היא להיטיב לאדם. אין הקב"ה רוצה שהאדם יקריב את עצמו ואת הסובבים אותו, ואין רצונו של הקב"ה שהאדם יזיק לעצמו או לסובבים אותו, כל עניינו של הקב"ה להיטיב לאדם. כל ימיו של אברהם אבינו עוברים עליו בהפצת רעיון זה.
ואז בא הניסיון הגדול - הקב"ה מורה לאברהם אבינו לעשות את הדבר ההפוך והמנוגד לכל מה שהקב"ה הורה לו עד עתה, המנוגד לכל מה שאברהם אבינו הפיץ עד עתה בעולם. הקב"ה מורה לאברהם אבינו להקריב את בנו.
למרות כל הסתירות עומד אברהם אבינו בניסיון, מתוך אמונה שלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים.
אמונה זו, אומרים חז"ל, "ניתנה בירושה" לזרעו הנבחר של אברהם אבינו. הכוח שיש בכל יהודי להקריב את נפשו על אמונתו והיותו יהודי ניתנה לנו בירושה מאותו ניסיון שאברהם אבינו עמד בו. לצערנו, כל ההיסטוריה של עמנו נתונה בהוכחות אין ספור לכוח זה (מסעי הצלב, האינקוויזציה בספרד וכו').
2. כל מעשיו היו לשם קיום מצוות ה' / חיים לביא בשם ספרי חסידות
מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום מתבטאת במה שנאמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". כלומר, לאחר שנאמר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" וכו', הרי שאברהם היה צריך לשמוח מאוד שאינו צריך להעלות את יצחק, בנו יחידו, לעולה.
אלא שאברהם היה במעלה עליונה כל כך, שגם את הציווי אל תשלח ידך קיים אברהם לא מתוך שמחה יתירה על בנו, אלא רק מחמת ציווי השם יתברך. כלומר, מה שקיים ולא חשכת, אינו מחמת עצמו, אלא ממני.
פירוש אחר באותו כיוון: אברהם ידע מה גודל מסירות הנפש הדרושה להעלות את בנו יחידו לעולה, ולכאורה היה צריך להצטער שעניין זה נחסך ממנו. אבל באמת אברהם קיים את הציווי אל תשלח ידך באותה שמחה של מצווה, כאילו היה הולך להעלותו לעולה. וכנ"ל זהו פירוש ולא חשכת... ממני.
ובאמת, לכן כתוב עתה ידעתי. שלפני כן, אפשר היה לומר, שלאברהם אבינו עליו השלום יש פניות שונות בעבודת השם יתברך. או שמצד אחד שהוא מצטער על בנו למרות ציווי השם יתברך, או שהוא מחפש דווקא עניינים נעלים של מסירות נפש וכדומה. בא אברהם, והוכיח שכל מטרתו היא רק לעשות רצון קונו בשלימות, וזו מעלתו.
ויה"ר שיהיה מגן אברהם בעזרנו.
3. הכרעה במצבי ספק / אראל סגל, ע"פ רלב"ג
ה' ציווה על אברהם: "קח... את יצחק... והעלהו שם ל עולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". הפירוש המקובל הוא, שהכוונה היא "קח את יצחק ותקריב אותו", אבל זה לא פירוש מדויק ע"פ לשון התנ"ך.
ישנם עוד ארבעה מקומות בתנ"ך שבהם נזכר שלוקחים מישהו ומקריבים אותו, ובכולם הנוסח הוא העלה... עולה (בלי האות ל'). למשל: בדבריו של יפתח: אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי... והעליתיהו עולה. לפי זה, הביטוי לעולה הוא תיאור-תכלית, והמשמעות המילולית של הציווי היא "קח את יצחק והעלהו על אחד ההרים, כדי להקריב עולה". ה' לא אמר בפירוש לאברהם את מי (או את מה) להקריב כקרבן עולה: ייתכן, שהכוונה ליצחק עצמו, אבל ייתכן שהכוונה לקרבן אחר, ששניהם (אברהם ויצחק) יקריבו ביחד.
[גם רש"י פירש את ציווי ה' באופן דומה -- "העלהו ולא הקריבהו"].
ה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן הוא לא לקח שום קרבן אתו. כשיצחק שאל אותו: ואיה השה לעולה? אברהם ענה לו: א-להים יראה לו השה לעולה, בני, כלומר: 'אני לא יודע; א-להים יבחר לו את השה כשנגיע למקום'.
[ע' פירוש רש"י לפסוק -- "א-להים יראה לו השה לעולה, ואם אין שה -- לעולה בני"].
כשאברהם הגיע להר וראה שאין שה, אין שום חיה שאפשר להקריב כעולה, הוא הגיע למסקנה שהכוונה הייתה ליצחק, ולכן התחיל לעקוד אותו. אבל ברגע האחרון ה' אמר לו שלא ייגע בו, והראה לו שיש איל.
לפי זה, הניסיון שאברהם עמד בו היה גדול במיוחד, כי הוא היה במצב של ספק -- שלושה ימים הוא לא ידע מה ה' רוצה ממנו, ולאחר מכן היה מוכן להקריב את בנו למרות שה' לא ציווה עליו בפירוש -- רק משום שהגיע למסקנה שזהו רצון ה'.
4. וייתכן גם, שהניסיון של אברהם לא היה להקריב את יצחק, אלא להיפך - להימנע מהקרבת יצחק לאחר שכבר הגיע להר (ראו האם אברהם עמד בניסיון?).
קטע האמנות שבחרנו:
אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק
אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי
בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי
אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה
רעיה הרניק, "אני לא אקריב", שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מתוך : אתר אלמוג- מאגרי מידע פדגוגיים- עקדת יצחק. (המכללה האדמית בית ברל)
לא אקריב / רעיה הרניק הסיפור המקראי מהדהד ברקע של השיר ואינו מתואר במפורש. ההתמקדות היא בדמותה של האם, החסֵ ר ה בסיפור המקראי ובעמדתה כלפי תהליך העקידה. הדובר בשיר היא אֵ ם היוצאת בהכרזה נחרצת ש"אני לא אקריב / בכורי לעולה". להדגשת העמדה הביטוי "אני לא" חוזר פעמיים, בהיפוך תחבירי, בבית הקצרצר. הדוברת מתווכחת עם ההחלטה האלוהית להעמיד את יצחק לעולה: "בלילות אלוהים ואני / עורכים חשבונות / מה מגיע למי". זו תגובה הפוכה לתגובתו של אברהם במקרא: "וַיֹּאמֶּ ר אֵ ל יו, ַאב ר ה ם וַ יֹּאמֶּ ר הִ נֵנִי." היענות מיידית ללא שאלה וערעור. לעומתו האם עושה חשבונות עם אלוהים, שתוצאתם הסופית היא שאינה מוכנה לתת את בנּה לעולה. הביטוי "עורכים חשבונות" הוא במשלב נמוך ואף מזכיר אווירה שכונתית, בה תושביה עושים חשבונות זה עם זה ומתמקחים. הביטוי מנוגד ללשון המקראית הנשגבת ולאירוע כולו, הנתפס, על פי המסורת היהודית, כניסיון אלוהי של האל את אברהם ויש בו התרוממות רוח. ההנמכה הלשונית בשירּה של הרניק הופכת את האירוע למשהו יומיומי וארצי, אמיתי וממשי יותר, השייך לאֵ ם כלשהי. בחשבונאות בין האם לאלוהים מוכנה האם להודות לאלוהים על דברים מסוימים שנתן לה, אבל אינה מוכנה לתת את בנּה לעולה. להדגשת האמירה הזאת המילה "לא" חוזרת בשיר הקצרצר ארבע פעמים. בשירה של הרניק אין תיאור של האם ואיננו יודעים עליה פרטים. בהצהרתה "לא אקריב" היא הופכת לדמות המייצגת את כל האימהות. הדיבור בגוף ראשון מקרב את הקורא אליה. השימוש ב"אני" ארבע פעמים יוצר קרבה בין הדוברת בשיר לקורא. מבנה השיר – שלושה בתים, כל בית בעל שורות קצרות מאוד. מבנה זה מדגיש את האופי ההצהרתי של הדוברת והנחישות שלה לא לוותר.
היי לכן, השאלה הראשונה לא ממש מובנת לי. היא יכולה להישאל על כל דבר בעולם. מה מיוחד ככ בי?
השבמחק