עקידת יצחק - מעוז בן יוסף

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר
וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר
יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר
וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר
עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר
אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר
וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר
עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר
וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה
כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה
נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי
נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי
וְאֱמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה
(בשבת: וּשְׁמַע תְּפִלָּה זָכְרָהּ לִתְרוּעָה)
וְאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

השאלה: איזה דמויות הכותב הוסיף לפיוט ולמה הוסיף אותן ?
הכותב הוסיף את דמותן של אברהם,יצחק, שרה והמזבח כדמות פיקטבית כדי לעורר רגש אצל המתפללים ובתפילה בראש השנה לפני תקיעת שופר. הוספת דמויותיהם של שרה אמנו והמלאכים בשמים לסיפור העקידה מוסיפים יראה, רוממות וחמלה אימהית לסיטואציה הקשה.


https://www.youtube.com/watch?v=2qNohOuXYB8



























מאמר 1
בראשית כב1: " וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם... "
ה' ניסה את אברהם בכך שאמר לו להעלות את בנו לעולה, ואברהם אכן עשה כדבר ה' וכמעט שחט את בנו.
האם, בכך שציית לדבר ה', אברהם עמד בניסיון? או שמא היה עליו לסרב?
לכאורה התשובה ברורה - אברהם עמד בניסיון, שהרי ה' בעצמו אמר לו, בראשית כב12: " וַיֹּאמֶר 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי ", ואף בירך אותו, בראשית כב16-17: " וַיֹּאמֶר: 'בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי ברך אברכך, והרבה ארבה אֶת זרעך ככוכבי השמים וכחול אֲשֶׁר על שפת הים, וירש זרעך אֶת שער איביו ". מטרת הניסיון היתה לבחון את אברהם, עד כמה הוא ירא את ה', ועד כמה הוא מוכן להקריב לה'; אברהם הראה שהוא ירא את ה' במידה הרבה ביותר האפשרית, שהרי הוא מוכן לציית לו בלי ערעור, ומוכן להקריב לו את היקר לו מכל.
אולם, המצוה בפרק זה אינה המצוה היחידה - רק לפני כמה פרקים נאמר, בראשית ט5: " וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם ", כלומר, ה' אוסר לשפוך דם נקי; אילו אברהם היה מסרב לשחוט את יצחק, גם אז היה מקיים בכך את ציווי ה'! אילו אברהם היה מסרב לשחוט את יצחק, ייתכן שה' היה אומר לו "... כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא שלחת את ידך לשפוך דם נקי"; גם במקרה זה היה אפשר לומר שאברהם עמד בניסיון, שהרי הוא קיים את מצוות ה' לבני נוח!
האם ייתכן, שלניסיון של אברהם יש יותר מתשובה אחת נכונה?
כמה אפשרויות:
1. יש להבדיל, בין מצוות ה' לבני נוח, שאותה אברהם קיבל רק במסורת, לבין מצוות ה' לאברהם, שאותה אברהם קיבל בנבואה; הניסיון של אברהם היה לקיים את מצוות ה' שנאמרה לו באופן ישיר, למרות שהיא סותרת את המסורת שקיבל מאבותיו (ואין זה סותר את דברי חז"ל "לא בשמים היא", שהרי דברים אלה נאמרו בהקשר של פסיקת הלכה לציבור, ופסיקת הלכה לציבור אכן חייבת להסתמך על מסורת ועל כללים ברורים ומסודרים, שלא כמו התנהגות של אדם יחיד במקרה מיוחד) .
2. הניסיון של אברהם היה לבחור, מבין שתי המצוות הסותרות, את המצווה הפחות נוחה עבורו (ראו פירוש דומה במאמרו של אברהם שבות - עיקרון אלוקי);
3. לניסיון של אברהם אכן היתה יותר מתשובה נכונה אחת: ייתכן שמטרת הניסיון היתה, להציב בפני אברהם שתי מצוות סותרות כדי לראות איזו משתיהן יבחר לקיים; כל בחירה של אברהם היתה טובה באותה מידה, אלא שכל אחת מהן היתה מעידה על ערך אחר שהוא הערך החשוב ביותר בעיני אברהם: אילו היה בוחר שלא לשחוט את בנו, הדבר היה מעיד על כך שהערך החשוב לו ביותר הוא חיי אדם, חיי העולם הזה; מאחר שבחר לשחוט את בנו, הדבר מעיד על כך שהערך החשוב לו ביותר הוא ההקרבה למען ה', כלומר, חיי הרוח חשובים יותר. בחירה זו של אברהם השפיעה על ההסטוריה של צאצאיו בכל הדורות, עד ימינו ממש.
4. הניסיון של אברהם היה, אכן, לוותר על רצונו להקריב את בנו! הבקשה של ה' להקריב את הבן לא היתה חריגה, ביחס למקובל באותם הימים, ולכן לא היא היתה עיקר הניסיון.   עיקר הניסיון היה אחר-כך, כשאברהם כבר עמד על ההר והתכוון להקריב את בנו, וה' אמר לו אל תשלח ידך אל הנער .
"בפרשת נביא השקר נצטוו בני ישראל, במילים חמורות ביותר, שלא לשמוע בקול נביא הסותר את דברי ה', דברים יג4: " לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ". שני הביטויים מנסה ולדעת מופיעים גם בפרשת העקידה. לפיכך מתפרשת פרשתנו כנראה כך: אברהם הוא נביא, הנשלח אל עצמו, אבל אסור לו לקיים את נבואתו זאת, כי היא סותרת את הצו האלוקי של איסור שפיכות דמים. הפרק מסביר לנו איך אברהם מתגבר על יצר ההשחתה העצמית - כי אמנם כן, יש יצר כזה, וסיפורים עתיקים מרובים מספרים על מעשים כאלו. רק בהתגברות זו הוא "לא חשך מה' את בנו את יחידו". הקרבת הבן היתה עדות לשליטה בלתי מוגבלת של האב על בנו. כדרך שמותר לו כל שימוש שירצה ביתר רכושו, בצאנו ובבקרו, כך חופשי הוא להחליט גם להקריב את בנו. כאשר שמע בקול המלאך, הוא מכיר בשלטון ה' על כל בריותיו - יחזקאל יח4: " הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החטאת היא תמות ". בויתור על ההקרבה הוא אינו חושך אותו מה', עושהו"  ( צוריאל אדמנית, בתוך הזרם ונגדו, עמ' 31). כך קל יותר להבין את התפילה " ותיראה לפניך עקידה שעקד אברהם את יצחק בנו על גב המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם - כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו " (שם, עמ' 32).


השאלה: האם אברהם נהג כראוי כשניסה להרוג אותו למען ה' או שהיה צריך לנהוג אחרת ?
המאמר מתעסק בסיבות על פיהם אברהם נהג ומציג דרך נוספת להתנהגות והיא לא להרוג את יצחק משום שמצווה זו ניתנה לנח ובניו ולאחר מכן הועברה לאברהם ולכן גם אם היה הורג אותו וגם אם לא אברהם היה עושה את הדבר הנכון משום שה' העמיד לו דילמה בה ערך חיים עומד מול ההקרבה למען ה' ולשני הצדדים יש מצוות המנמקות כל מעשה.























מאמר 2
כשה' אמר לאברהם שהוא מתכוון להשמיד את סדום ועמורה, אברהם מייד התווכח ואמר:
בראשית יח23: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר 'הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!'"
אולם, ארבעה פרקים מאוחר יותר, כשה' אמר לאברהם לשחוט את יצחק בנו, אברהם לא התווכח, אלא:
בראשית כב3: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים"
איך אפשר להסביר את הסתירה בהתנהגותו של אברהם? והרי, בדיוק כפי שאמר על אנשי סדום, היה יכול להגיד על יצחק " האף תספה צדיק?! "
1. "כבר העירו כמה מגדולי המוסר: דווקא בגלל שכאן יש לו כאן נגיעות ("נגיעס"), הוא לא העז להתווכח, כי חשש שלא קו האמת מדריך אותו, אלא הנטיות; ואילו בסדום ועמורה, שבה אין לו נגיעות, כי הרי מסתמא שנא את הרשעים, יכול היה להיות בטוח שקו האמת לנגד עיניו" (אידך גיסא, עצור כאן חושבים).
אולם, גם בסדום היו לאברהם נגיעות אישיות, שהרי לוט בן אחיו גר שם.
2. יש מפרשים, שההבדל נובע מהתקדמותו הרוחנית של אברהם: "בפרשת סדום לא נאמר מאומה על אברהם מבחינת השיפוט עליו, אף שהשם יתברך נאות להתדיין עמו. דיון חריף זה מסתיים במילים: וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו (יח/לג), זאת משום שהדיון על צדק, משפט, מוסר וזכויות, על אף היותו דבר בעל חשיבות רבה, אין לו כל משמעות דתית. דבר זה צריך להאמר לאותם המשתדלים ומתכוונים לרוקן את המקרא ממשמעותו הדתית, ולהעמידו על משמעות אנתרופוצנטרית (המכוונת כלפי האדם) הומניסטית מוסרית. רק לאחר ציוי ניסיון העקידה נאמר לאברהם - כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, וזהו ההבדל המהותי בין הרמה ההומניסטית מוסרית שהיא אולי הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להתעלות, לבין הרמה האמונית בה האדם מתעלה מעל לרמה האנושית כשלעצמה, ומגיע אל הרמה של מעמד אנושי לפני ה'" (riv בשם פרופ' ישעיהו לייבוביץ', עצור כאן חושבים).
3. ייתכן שההבדל נובע מהאופי השונה של דבר ה' בשני המקרים: בפרשת סדום, ה' מודיע לאברהם על כך שהוא מתכוון לעשות משפט באנשי סדום, ולכן אברהם מערער ושואל "האמנם זה משפט צדק, להרוג צדיק עם רשע?! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". אבל בפרשת העקדה, ה' מבקש מאברהם לעשות מעשה של אהבה כלפיו, לתת לו מתנה, ובכל הנוגע לאהבה, אין מקום לשאלות וקושיות. אברהם כל-כך אהב את ה', שמיהר לעשות את בקשתו מייד (אראל).
4. לפי חז"ל, יצחק הסכים ואף שמח להיעקד ולהקריב את עצמו לכבוד ה', ולכן לא היה צורך שאברהם יתפלל בעבורו. "האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא" (רמח"ל, מסילת ישרים א). ה' הראה לאברהם וליצחק, שיצחק הגיע למעלה של שלמות, השלים את התעלותו בעולם הזה, והיה מוכן לעבור מייד לעולם הבא. אפשר לדרוש כך את הפסוק בראשית כב8: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יַרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי": ה' מראה לאברהם וליצחק, שיצחק הגיע למדרגה של "שה לעולה", בן שלם ותמים שעלה בכל המעלות ומוכן לעבור לשלב הבא. ואכן, לפי חלק מהמדרשים, יצחק אכן מת בעקידה - נשמתו פרחה מגופו, ולאחר מכן קם לתחיה (כמו בנה של השונמית, שנזכר בהפטרה לפרשת "וירא"). לעומת זאת, אנשי סדום (ובפרט לוט, הצדיק בסדום, קרובו של אברהם) לא השלימו את תיקונם בעולם הזה, ולכן אברהם התפלל שה' יתן להם להמשיך לחיות (ע"פ גליה).
5. ואפשר לדרוש באופן אחר את אותו פסוק, בראשית כב8: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: 'אֱלֹהִים! יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי?!'". לפי פיסוק זה, אברהם אכן זעק אל ה', תוך כדי ההליכה להר המוריה, ותמה "האמנם זה ראוי בעיניך, שבני יהיה השה לעולה?!".


שאלה: מדוע אברהם התפלל על חייהם של אנשי סדום ולא על חייו של בנו יחידו יצחק ?
המאמר משווה בין המקרים של משפט אנשי סדום ועקידת יצחק ואת פעילותו של אברהם במקרים אלה. אברהם היה אקטיבי בסיפור סדום ואילו היה פאסיבי לאורך סיפור העקידה ומוצגות לכך כמה סיבות:
1)בסיפור סדום הוא היה אובייקטיבי וידע שקו האמת מנחה אותו ואילו בעקידה ידע שהוא סובייקטיבי כי מעורב בנו ולכן לא העז להתווכח עם אלוהים.
2) יש טענה כי בסיפור סדום כוח שיקול הדעת והשיפוט המוסרי של אברהם לא תאם לדעתו של ה' ולכן התפתח בינהם וויכוח קשה באותו פרק ואילו בסיפור העקידה אברהם לא התווכח עם ה' ולכן ה' ידע שאברהם באמת ירא.
3) בסיפור סדום ה' מודיע לאברהם שהולך לעשות משפט ולהעניש את אנשי סדום, גם את הצדיקים וגם את הרשעים, ואילו בסיפור העקידה ה' מבקש מאברהם לעשות את אותו מעשה מתוך אהבה ואברהם ככ אוהב את ה' שמסכים לעשות את זה.
4) לפי חז"ל יצחק רצה ואף שמח לעשות את המעשה ולהיות קורבן לה' משום שחשב שזו תקנתו בעולם וכך חשב גם אביו.
5) בזמן עלייתם של אברהם ויצחק להר אברהם זועק לה' ושואל למה הוא עושה את זה.