אלה אלוני וטל באואר י"א-6

עבודה בתנ"ך

אחד הסיפורים המסתורים בתורה מופיע בספר בראשית.

הוא מסתורי העיקר בגלל שבעוד שבתורה מסופר לנו על החטא החמור שבו נענשו בוני המגדל, לא מסופר לנו מה היה חטאם .

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמר איש אל רעהו – הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר. ויאמרו- הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החילם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר. על כן קרא שמה בבל, כי שם בבל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצה ה' על פני כל הארץ."  (בראשית י"א, פסוק יט)

שאלת מחקר: לפי הפשט, מה חטאו דור הפלגה?

 קבוצת פרשנים ראשונים, מ"רודפי הפשט" כפי שהגדידו אותם רמב"ן, רואים את סיפורינו על רקע ברכת ה' לאדם ולנח "פרו ורבו ומלאו את הארץ..."

שאלת מחקר: מה היה עתידו של המגדל לאחר פיזורם של בוני המגדל בכל רחבי הארץ?

עקידת יצחק - מעוז בן יוסף

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר
וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר
יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר
וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר
עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר
אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר
וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר
עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר
וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה
כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה
נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי
נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי
וְאֱמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה
(בשבת: וּשְׁמַע תְּפִלָּה זָכְרָהּ לִתְרוּעָה)
וְאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

השאלה: איזה דמויות הכותב הוסיף לפיוט ולמה הוסיף אותן ?
הכותב הוסיף את דמותן של אברהם,יצחק, שרה והמזבח כדמות פיקטבית כדי לעורר רגש אצל המתפללים ובתפילה בראש השנה לפני תקיעת שופר. הוספת דמויותיהם של שרה אמנו והמלאכים בשמים לסיפור העקידה מוסיפים יראה, רוממות וחמלה אימהית לסיטואציה הקשה.


https://www.youtube.com/watch?v=2qNohOuXYB8



























מאמר 1
בראשית כב1: " וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם... "
ה' ניסה את אברהם בכך שאמר לו להעלות את בנו לעולה, ואברהם אכן עשה כדבר ה' וכמעט שחט את בנו.
האם, בכך שציית לדבר ה', אברהם עמד בניסיון? או שמא היה עליו לסרב?
לכאורה התשובה ברורה - אברהם עמד בניסיון, שהרי ה' בעצמו אמר לו, בראשית כב12: " וַיֹּאמֶר 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי ", ואף בירך אותו, בראשית כב16-17: " וַיֹּאמֶר: 'בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי ברך אברכך, והרבה ארבה אֶת זרעך ככוכבי השמים וכחול אֲשֶׁר על שפת הים, וירש זרעך אֶת שער איביו ". מטרת הניסיון היתה לבחון את אברהם, עד כמה הוא ירא את ה', ועד כמה הוא מוכן להקריב לה'; אברהם הראה שהוא ירא את ה' במידה הרבה ביותר האפשרית, שהרי הוא מוכן לציית לו בלי ערעור, ומוכן להקריב לו את היקר לו מכל.
אולם, המצוה בפרק זה אינה המצוה היחידה - רק לפני כמה פרקים נאמר, בראשית ט5: " וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם ", כלומר, ה' אוסר לשפוך דם נקי; אילו אברהם היה מסרב לשחוט את יצחק, גם אז היה מקיים בכך את ציווי ה'! אילו אברהם היה מסרב לשחוט את יצחק, ייתכן שה' היה אומר לו "... כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא שלחת את ידך לשפוך דם נקי"; גם במקרה זה היה אפשר לומר שאברהם עמד בניסיון, שהרי הוא קיים את מצוות ה' לבני נוח!
האם ייתכן, שלניסיון של אברהם יש יותר מתשובה אחת נכונה?
כמה אפשרויות:
1. יש להבדיל, בין מצוות ה' לבני נוח, שאותה אברהם קיבל רק במסורת, לבין מצוות ה' לאברהם, שאותה אברהם קיבל בנבואה; הניסיון של אברהם היה לקיים את מצוות ה' שנאמרה לו באופן ישיר, למרות שהיא סותרת את המסורת שקיבל מאבותיו (ואין זה סותר את דברי חז"ל "לא בשמים היא", שהרי דברים אלה נאמרו בהקשר של פסיקת הלכה לציבור, ופסיקת הלכה לציבור אכן חייבת להסתמך על מסורת ועל כללים ברורים ומסודרים, שלא כמו התנהגות של אדם יחיד במקרה מיוחד) .
2. הניסיון של אברהם היה לבחור, מבין שתי המצוות הסותרות, את המצווה הפחות נוחה עבורו (ראו פירוש דומה במאמרו של אברהם שבות - עיקרון אלוקי);
3. לניסיון של אברהם אכן היתה יותר מתשובה נכונה אחת: ייתכן שמטרת הניסיון היתה, להציב בפני אברהם שתי מצוות סותרות כדי לראות איזו משתיהן יבחר לקיים; כל בחירה של אברהם היתה טובה באותה מידה, אלא שכל אחת מהן היתה מעידה על ערך אחר שהוא הערך החשוב ביותר בעיני אברהם: אילו היה בוחר שלא לשחוט את בנו, הדבר היה מעיד על כך שהערך החשוב לו ביותר הוא חיי אדם, חיי העולם הזה; מאחר שבחר לשחוט את בנו, הדבר מעיד על כך שהערך החשוב לו ביותר הוא ההקרבה למען ה', כלומר, חיי הרוח חשובים יותר. בחירה זו של אברהם השפיעה על ההסטוריה של צאצאיו בכל הדורות, עד ימינו ממש.
4. הניסיון של אברהם היה, אכן, לוותר על רצונו להקריב את בנו! הבקשה של ה' להקריב את הבן לא היתה חריגה, ביחס למקובל באותם הימים, ולכן לא היא היתה עיקר הניסיון.   עיקר הניסיון היה אחר-כך, כשאברהם כבר עמד על ההר והתכוון להקריב את בנו, וה' אמר לו אל תשלח ידך אל הנער .
"בפרשת נביא השקר נצטוו בני ישראל, במילים חמורות ביותר, שלא לשמוע בקול נביא הסותר את דברי ה', דברים יג4: " לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ". שני הביטויים מנסה ולדעת מופיעים גם בפרשת העקידה. לפיכך מתפרשת פרשתנו כנראה כך: אברהם הוא נביא, הנשלח אל עצמו, אבל אסור לו לקיים את נבואתו זאת, כי היא סותרת את הצו האלוקי של איסור שפיכות דמים. הפרק מסביר לנו איך אברהם מתגבר על יצר ההשחתה העצמית - כי אמנם כן, יש יצר כזה, וסיפורים עתיקים מרובים מספרים על מעשים כאלו. רק בהתגברות זו הוא "לא חשך מה' את בנו את יחידו". הקרבת הבן היתה עדות לשליטה בלתי מוגבלת של האב על בנו. כדרך שמותר לו כל שימוש שירצה ביתר רכושו, בצאנו ובבקרו, כך חופשי הוא להחליט גם להקריב את בנו. כאשר שמע בקול המלאך, הוא מכיר בשלטון ה' על כל בריותיו - יחזקאל יח4: " הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החטאת היא תמות ". בויתור על ההקרבה הוא אינו חושך אותו מה', עושהו"  ( צוריאל אדמנית, בתוך הזרם ונגדו, עמ' 31). כך קל יותר להבין את התפילה " ותיראה לפניך עקידה שעקד אברהם את יצחק בנו על גב המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם - כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו " (שם, עמ' 32).


השאלה: האם אברהם נהג כראוי כשניסה להרוג אותו למען ה' או שהיה צריך לנהוג אחרת ?
המאמר מתעסק בסיבות על פיהם אברהם נהג ומציג דרך נוספת להתנהגות והיא לא להרוג את יצחק משום שמצווה זו ניתנה לנח ובניו ולאחר מכן הועברה לאברהם ולכן גם אם היה הורג אותו וגם אם לא אברהם היה עושה את הדבר הנכון משום שה' העמיד לו דילמה בה ערך חיים עומד מול ההקרבה למען ה' ולשני הצדדים יש מצוות המנמקות כל מעשה.























מאמר 2
כשה' אמר לאברהם שהוא מתכוון להשמיד את סדום ועמורה, אברהם מייד התווכח ואמר:
בראשית יח23: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר 'הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!'"
אולם, ארבעה פרקים מאוחר יותר, כשה' אמר לאברהם לשחוט את יצחק בנו, אברהם לא התווכח, אלא:
בראשית כב3: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים"
איך אפשר להסביר את הסתירה בהתנהגותו של אברהם? והרי, בדיוק כפי שאמר על אנשי סדום, היה יכול להגיד על יצחק " האף תספה צדיק?! "
1. "כבר העירו כמה מגדולי המוסר: דווקא בגלל שכאן יש לו כאן נגיעות ("נגיעס"), הוא לא העז להתווכח, כי חשש שלא קו האמת מדריך אותו, אלא הנטיות; ואילו בסדום ועמורה, שבה אין לו נגיעות, כי הרי מסתמא שנא את הרשעים, יכול היה להיות בטוח שקו האמת לנגד עיניו" (אידך גיסא, עצור כאן חושבים).
אולם, גם בסדום היו לאברהם נגיעות אישיות, שהרי לוט בן אחיו גר שם.
2. יש מפרשים, שההבדל נובע מהתקדמותו הרוחנית של אברהם: "בפרשת סדום לא נאמר מאומה על אברהם מבחינת השיפוט עליו, אף שהשם יתברך נאות להתדיין עמו. דיון חריף זה מסתיים במילים: וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו (יח/לג), זאת משום שהדיון על צדק, משפט, מוסר וזכויות, על אף היותו דבר בעל חשיבות רבה, אין לו כל משמעות דתית. דבר זה צריך להאמר לאותם המשתדלים ומתכוונים לרוקן את המקרא ממשמעותו הדתית, ולהעמידו על משמעות אנתרופוצנטרית (המכוונת כלפי האדם) הומניסטית מוסרית. רק לאחר ציוי ניסיון העקידה נאמר לאברהם - כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, וזהו ההבדל המהותי בין הרמה ההומניסטית מוסרית שהיא אולי הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להתעלות, לבין הרמה האמונית בה האדם מתעלה מעל לרמה האנושית כשלעצמה, ומגיע אל הרמה של מעמד אנושי לפני ה'" (riv בשם פרופ' ישעיהו לייבוביץ', עצור כאן חושבים).
3. ייתכן שההבדל נובע מהאופי השונה של דבר ה' בשני המקרים: בפרשת סדום, ה' מודיע לאברהם על כך שהוא מתכוון לעשות משפט באנשי סדום, ולכן אברהם מערער ושואל "האמנם זה משפט צדק, להרוג צדיק עם רשע?! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". אבל בפרשת העקדה, ה' מבקש מאברהם לעשות מעשה של אהבה כלפיו, לתת לו מתנה, ובכל הנוגע לאהבה, אין מקום לשאלות וקושיות. אברהם כל-כך אהב את ה', שמיהר לעשות את בקשתו מייד (אראל).
4. לפי חז"ל, יצחק הסכים ואף שמח להיעקד ולהקריב את עצמו לכבוד ה', ולכן לא היה צורך שאברהם יתפלל בעבורו. "האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא" (רמח"ל, מסילת ישרים א). ה' הראה לאברהם וליצחק, שיצחק הגיע למעלה של שלמות, השלים את התעלותו בעולם הזה, והיה מוכן לעבור מייד לעולם הבא. אפשר לדרוש כך את הפסוק בראשית כב8: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יַרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי": ה' מראה לאברהם וליצחק, שיצחק הגיע למדרגה של "שה לעולה", בן שלם ותמים שעלה בכל המעלות ומוכן לעבור לשלב הבא. ואכן, לפי חלק מהמדרשים, יצחק אכן מת בעקידה - נשמתו פרחה מגופו, ולאחר מכן קם לתחיה (כמו בנה של השונמית, שנזכר בהפטרה לפרשת "וירא"). לעומת זאת, אנשי סדום (ובפרט לוט, הצדיק בסדום, קרובו של אברהם) לא השלימו את תיקונם בעולם הזה, ולכן אברהם התפלל שה' יתן להם להמשיך לחיות (ע"פ גליה).
5. ואפשר לדרוש באופן אחר את אותו פסוק, בראשית כב8: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: 'אֱלֹהִים! יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי?!'". לפי פיסוק זה, אברהם אכן זעק אל ה', תוך כדי ההליכה להר המוריה, ותמה "האמנם זה ראוי בעיניך, שבני יהיה השה לעולה?!".


שאלה: מדוע אברהם התפלל על חייהם של אנשי סדום ולא על חייו של בנו יחידו יצחק ?
המאמר משווה בין המקרים של משפט אנשי סדום ועקידת יצחק ואת פעילותו של אברהם במקרים אלה. אברהם היה אקטיבי בסיפור סדום ואילו היה פאסיבי לאורך סיפור העקידה ומוצגות לכך כמה סיבות:
1)בסיפור סדום הוא היה אובייקטיבי וידע שקו האמת מנחה אותו ואילו בעקידה ידע שהוא סובייקטיבי כי מעורב בנו ולכן לא העז להתווכח עם אלוהים.
2) יש טענה כי בסיפור סדום כוח שיקול הדעת והשיפוט המוסרי של אברהם לא תאם לדעתו של ה' ולכן התפתח בינהם וויכוח קשה באותו פרק ואילו בסיפור העקידה אברהם לא התווכח עם ה' ולכן ה' ידע שאברהם באמת ירא.
3) בסיפור סדום ה' מודיע לאברהם שהולך לעשות משפט ולהעניש את אנשי סדום, גם את הצדיקים וגם את הרשעים, ואילו בסיפור העקידה ה' מבקש מאברהם לעשות את אותו מעשה מתוך אהבה ואברהם ככ אוהב את ה' שמסכים לעשות את זה.
4) לפי חז"ל יצחק רצה ואף שמח לעשות את המעשה ולהיות קורבן לה' משום שחשב שזו תקנתו בעולם וכך חשב גם אביו.
5) בזמן עלייתם של אברהם ויצחק להר אברהם זועק לה' ושואל למה הוא עושה את זה.

עבודה בתנ"ך- משימה מספר 1


שם המורה: יהודה כהן
מגישות: אריאל כרמי ורוני סילוק
כיתה: יא 6
נושא: עקדת יצחק














שאלות החקר:
מה כל כך מיוחד בעקדת יצחק?
האם ה' זקוק לניסיון כדי לדעת את גודל האמונה של אברהם?




















הפרשנות שבחרנו:
מתוך: בראשית כ"ב - עקידת יצחק – בראי הפרשנות |מחברת: מירי להב.

על פי הפשט - כן. האדם הוא בעל בחירה חופשית והאלוהים לא יודע את בחירותיו ולכן רק לאחר העקידה אומר אלוהים: ואַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי.
הפרשנות המסורתית התקשתה לקבל את הרעיון שאלוהים זקוק לניסיון על מנת לדעת את גודל האמונה של אברהם ולכן חלק מהפרשנים המסורתיים טענו שהניסיון הוא למען אברהם ולא למען אלוהים, ובכך פתרו בעיה תיאולוגית המתעוררת לנוכח היזקקות האל לניסיון.
הרמב"ן מתייחס בפירושו לשתי האפשרויות:
"עניין הניסיון הוא לפי דעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו , אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה- לא יעשה. ייקרא ניסיון מצד המנוסה , אבל המנסה יתברך יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד" (הרמב"ן בפרושו לבראשית כ"ב 1 )
הסבר נוסף מביא ליכט2 הטוען שללא סיפור העקידה היינו יודעים כי אברהם נהג בצדקה עם המלכים במלחמת כדרלעומר, וכי שמע בקול האלוהים אשר ציווהו ללכת מארצו וממולדתו אל ארץ  כנען וכן שמע בקול שרה אשתו בעניין גירוש הגר וישמעאל, אבל לא היינו יודעים כי היה ירא את האלוהים בכל לבו. מסתבר כי למען שלמות דמותו של אותו צדיק, אשר נועד להיות אביהם של זרע עבדי ה' חייבת הייתה ההשגחה העליונה לנסותו. כלומר העקידה נועדה לשם הקורא ולעיצוב דמותו של אברהם כאבי האמונה הישראלית.
גם הרמב"ם לא מקבל את פשט הפסוק לגבי הידיעה האלוהית שבאה לאחר הניסיון, וטוען שהידיעה שלאחר הניסיון היא של בני האדם:
"אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך פחד מן האל פן יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני-האדם; לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן אמר לו המלאך: כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כ"ב, 12), כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך ירא אלוהים ידעו כל בני-אדם מה הוא קצה גבול יראת ה'". ( הרמב"ם מורה נבוכים, ג' כד)
המאמר שבחרנו:
מתוך: עקדת יצחק- כל המאמרים, מה כל-כך מיוחד בעקדת יצחק?
פרשת עקידת יצחק (בראשית כב) נחשבת לניסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו. היא משמשת עד היום כסמל לניסיון קשה ביותר. חז"ל אומרים, שעם ישראל "נהנה" ממעשה זה של אברהם אבינו בכל הדורות (רש"י כותב, שישראל אוכלים מתן שכרה עד היום).
אבל כשחושבים על כך  ביתר עיון נשאלת השאלה: מה כל-כך מיוחד בעקידת יצחק?
הלא ידועים מקרים רבים בהם הקריבו אנשים את ילדיהם ואת עצמם למען המטרה שהאמינו בה (כגון, הורים השולחים את ילדיהם ליחידות קרביות), ואעפ"כ לא נחשב להם מעשה זה לזכות כה גדולה!
כשאדם כמו אברהם, שמאמין שה' יודע הכל, שומע את ה' מצווה עליו משהו - ברור שהוא ישמע בקולו, כי זה המעשה ההגיוני ביותר לעשות!
כמה תשובות:
1. ויתור על מפעל החיים הרוחני/ ע"פ זיו חיים בר סלע
כדי להבין את העניין יש להקדים ולהבין מי היה אברהם אבינו ומה חידש בתפיסתו.
בימיו של אברהם אבינו שלטה עבודת האלילים בעולם. בני האדם האמינו שיש בעולם אלילים וכוחות רבים ויש לרצות אותם ולתת להם את סיפוקם. סיפוקם של אלילים אלו התבטא גם במעשים אכזריים של התעללות האדם בעצמו ובאחרים.
באותו זמן מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו בצורתו האמיתית, ואברהם אבינו מביא לעולם בשורה חדשה: יש א-ל אחד בעולם, וכל מטרתו של הא-ל היא להיטיב לאדם. אין הקב"ה רוצה שהאדם יקריב את עצמו ואת הסובבים אותו, ואין רצונו של הקב"ה שהאדם יזיק לעצמו או לסובבים אותו, כל עניינו של הקב"ה להיטיב לאדם. כל ימיו של אברהם אבינו עוברים עליו בהפצת רעיון זה.
ואז בא הניסיון הגדול - הקב"ה מורה לאברהם אבינו לעשות את הדבר ההפוך והמנוגד לכל מה שהקב"ה הורה לו עד עתה, המנוגד לכל מה שאברהם אבינו הפיץ עד עתה בעולם. הקב"ה מורה לאברהם אבינו להקריב את בנו.
למרות כל הסתירות עומד אברהם אבינו בניסיון, מתוך אמונה שלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים.
אמונה זו, אומרים חז"ל, "ניתנה בירושה" לזרעו הנבחר של אברהם אבינו. הכוח שיש בכל יהודי להקריב את נפשו על אמונתו והיותו יהודי ניתנה לנו בירושה מאותו ניסיון שאברהם אבינו עמד בו. לצערנו, כל ההיסטוריה של עמנו נתונה בהוכחות אין ספור לכוח זה (מסעי הצלב, האינקוויזציה בספרד וכו').


2. כל מעשיו היו לשם קיום מצוות ה' / חיים לביא בשם ספרי חסידות
מעלתו של אברהם אבינו עליו השלום מתבטאת במה שנאמר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא א-לקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". כלומר, לאחר שנאמר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" וכו', הרי שאברהם היה צריך לשמוח מאוד שאינו צריך להעלות את יצחק, בנו יחידו, לעולה.
אלא שאברהם היה במעלה עליונה כל כך, שגם את הציווי אל תשלח ידך קיים אברהם לא מתוך שמחה יתירה על בנו, אלא רק מחמת ציווי השם יתברך. כלומר, מה שקיים ולא חשכת, אינו מחמת עצמו, אלא ממני.
פירוש אחר באותו כיוון: אברהם ידע מה גודל מסירות הנפש הדרושה להעלות את בנו יחידו לעולה, ולכאורה היה צריך להצטער שעניין זה נחסך ממנו. אבל באמת אברהם קיים את הציווי אל תשלח ידך באותה שמחה של מצווה, כאילו היה הולך להעלותו לעולה. וכנ"ל זהו פירוש ולא חשכת... ממני.
ובאמת, לכן כתוב עתה ידעתי. שלפני כן, אפשר היה לומר, שלאברהם אבינו עליו השלום יש פניות שונות בעבודת השם יתברך. או שמצד אחד שהוא מצטער על בנו למרות ציווי השם יתברך, או שהוא מחפש דווקא עניינים נעלים של מסירות נפש וכדומה. בא אברהם, והוכיח שכל מטרתו היא רק לעשות רצון קונו בשלימות, וזו מעלתו.
ויה"ר שיהיה מגן אברהם בעזרנו.
3. הכרעה במצבי ספק / אראל סגל, ע"פ רלב"ג
ה' ציווה על אברהם: "קח... את יצחק... והעלהו שם ל עולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". הפירוש המקובל הוא, שהכוונה היא "קח את יצחק ותקריב אותו", אבל זה לא פירוש מדויק ע"פ לשון התנ"ך.
ישנם עוד ארבעה מקומות בתנ"ך שבהם נזכר שלוקחים מישהו ומקריבים אותו, ובכולם הנוסח הוא העלה... עולה (בלי האות ל'). למשל: בדבריו של יפתח: אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי... והעליתיהו עולה. לפי זה, הביטוי לעולה הוא תיאור-תכלית, והמשמעות המילולית של הציווי היא "קח את יצחק והעלהו על אחד ההרים, כדי להקריב עולה". ה' לא אמר בפירוש לאברהם את מי (או את מה) להקריב כקרבן עולה: ייתכן, שהכוונה ליצחק עצמו, אבל ייתכן שהכוונה לקרבן אחר, ששניהם (אברהם ויצחק) יקריבו ביחד.
[גם רש"י פירש את ציווי ה' באופן דומה -- "העלהו ולא הקריבהו"].
ה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן הוא לא לקח שום קרבן אתו. כשיצחק שאל אותו: ואיה השה לעולה? אברהם ענה לו: א-להים יראה לו השה לעולה, בני, כלומר: 'אני לא יודע; א-להים יבחר לו את השה כשנגיע למקום'.
[ע' פירוש רש"י לפסוק -- "א-להים יראה לו השה לעולה, ואם אין שה -- לעולה בני"].
כשאברהם הגיע להר וראה שאין שה, אין שום חיה שאפשר להקריב כעולה, הוא הגיע למסקנה שהכוונה הייתה ליצחק, ולכן התחיל לעקוד אותו. אבל ברגע האחרון ה' אמר לו שלא ייגע בו, והראה לו שיש איל.
לפי זה, הניסיון שאברהם עמד בו היה גדול במיוחד, כי הוא היה במצב של ספק -- שלושה ימים הוא לא ידע מה ה' רוצה ממנו, ולאחר מכן היה מוכן להקריב את בנו למרות שה' לא ציווה עליו בפירוש -- רק משום שהגיע למסקנה שזהו רצון ה'.

4. וייתכן גם, שהניסיון של אברהם לא היה להקריב את יצחק, אלא להיפך - להימנע מהקרבת יצחק לאחר שכבר הגיע להר (ראו  האם אברהם עמד בניסיון?).





















קטע האמנות שבחרנו:
אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק
אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי
בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי
אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה
רעיה הרניק, "אני לא אקריב", שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.






מתוך : אתר אלמוג- מאגרי מידע פדגוגיים- עקדת יצחק. (המכללה האדמית בית ברל)
לא אקריב / רעיה הרניק הסיפור המקראי מהדהד ברקע של השיר ואינו מתואר במפורש. ההתמקדות היא בדמותה של האם, החסֵ ר ה בסיפור המקראי ובעמדתה כלפי תהליך העקידה. הדובר בשיר היא אֵ ם היוצאת בהכרזה נחרצת ש"אני לא אקריב / בכורי לעולה". להדגשת העמדה הביטוי "אני לא" חוזר פעמיים, בהיפוך תחבירי, בבית הקצרצר. הדוברת מתווכחת עם ההחלטה האלוהית להעמיד את יצחק לעולה: "בלילות אלוהים ואני / עורכים חשבונות / מה מגיע למי". זו תגובה הפוכה לתגובתו של אברהם במקרא: "וַיֹּאמֶּ ר אֵ ל יו, ַאב ר ה ם וַ יֹּאמֶּ ר הִ נֵנִי." היענות מיידית ללא שאלה וערעור. לעומתו האם עושה חשבונות עם אלוהים, שתוצאתם הסופית היא שאינה מוכנה לתת את בנּה לעולה. הביטוי "עורכים חשבונות" הוא במשלב נמוך ואף מזכיר אווירה שכונתית, בה תושביה עושים חשבונות זה עם זה ומתמקחים. הביטוי מנוגד ללשון המקראית הנשגבת ולאירוע כולו, הנתפס, על פי המסורת היהודית, כניסיון אלוהי של האל את אברהם ויש בו התרוממות רוח. ההנמכה הלשונית בשירּה של הרניק הופכת את האירוע למשהו יומיומי וארצי, אמיתי וממשי יותר, השייך לאֵ ם כלשהי. בחשבונאות בין האם לאלוהים מוכנה האם להודות לאלוהים על דברים מסוימים שנתן לה, אבל אינה מוכנה לתת את בנּה לעולה. להדגשת האמירה הזאת המילה "לא" חוזרת בשיר הקצרצר ארבע פעמים. בשירה של הרניק אין תיאור של האם ואיננו יודעים עליה פרטים. בהצהרתה "לא אקריב" היא הופכת לדמות המייצגת את כל האימהות. הדיבור בגוף ראשון מקרב את הקורא אליה. השימוש ב"אני" ארבע פעמים יוצר קרבה בין הדוברת בשיר לקורא. מבנה השיר – שלושה בתים, כל בית בעל שורות קצרות מאוד. מבנה זה מדגיש את האופי ההצהרתי של הדוברת והנחישות שלה לא לוותר.

עבודת חקר בתנך שביט צידון

עבודת חקר בתנ"ך- "עקידת יצחק" 

חלק א- מקורות מידע ושאלות חקר 

 (ספר בראשית, פרשת וירא פרק כב') 

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי....."   

עקידת יצחק מעלה שאלות רבות העוסקות באברהם, בה', ביצחק ובשרה.  בעבודתי  זו בחרתי להתייחס לשאלות הבאות: 

שאלה 1: מהו הלקח מעקדת יצחק:  האם חופש בחירה עולה בקנה אחד עם ציות מוחלט? 

עפ"י מאמר " מבחנו של אלוהים בפרשת העקדה", דן אלבו, הפקולטה ליהדות, אוניברסיטת בר אילן 

פרשת העקדה דנה בשאלה: כיצד ינהג מי שאלוהיו מצווה עליו לעשות מעשה, המנוגד להנחות שהביאוהו לבחור בו?  

כדי להבין את התנהגותו של אברהם יש לזכור את שלוש הפרשות הקודמות שעסקו במשמעות המוסרית המבוססת על הבחנה בין טוב ורע, שכר ועונש. עושי הרע נענשו ועושי הטוב זכו לשכר. בפרשת סדום אברהם מתגלה במלוא עוצמתו המוסרית "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע"? ו"הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". לפי דבריו של אברהם ניתן להבין כי ההנחה היא שגם האל כפוף לכללי הצדק שקבע.   

בניגוד למקרה של סדום שבו אברהם מסנגר ומתמקח  בסיפור העקדה הוא שותק על אף הציווי הנוראי של אלוהים 

בסיפור העקדה באים לידי ביטוי שני קשיים: לצו ה' ולשתיקת אברהם. על פי הפרשנות המקובלת, הניסיון נועד לגלות האם אברהם יציית לצו להקריב את בנו? מצד שני ידוע כי קיימת סתירה: ה' ידוע כאל יודע כל אם כך -  מה הטעם לבחון את אמונתו של אברהם ? במה נבחן אברהם בדיוק? 

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".  

ניסיון העקדה בא אם כן לבחון האם יסרב אברהם לתביעת ה' ויבחר בחיי בנו או יציית ויעלה את בנו לקורבן. 

נראה שעם שמיעת דבר ה', אברהם מקבל החלטה שלא לציית לו. הוא מספר ליצחק בגילוי לב את דבר ה' אליו ויחד הם יוצאים למסע. כשאברהם אומר: "שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (כב:ה), הוא יודע את סוף הסיפור בטרם סיומו. בנוסף כשיצחק שואל: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"? עונה אברהם: "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי"; מדהים! ממש כפי שזמן קצר אחר כך, אכן קורה במציאות. הכיצד? לא ניתן להסביר ראיית עתיד מדויקת זו של אברהם בלא להתייחס להיותו נביא, וגם כי אין בדעתו לשחוט את בנו. נראה כי גם יצחק לא חשב בשום שלב שהוא מועמד להישחט, ומתוך היכרותו עם אביו לא הייתה לו סיבה לפקפק בכנות דבריו.  

על רקע פירוט הציוד שהוזכר בהכנות למסע, מוזר שלא נזכר חֶבֶל, שכן כיצד ניתן לעקוד אדם או בעל-חיים ללא חבל? לדעת כותב המאמר, אברהם אינו מצטייד בחבל בתחילה כי אין בדעתו לעקוד את בנו בהמשך.  

"ַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,  וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים". יַחְדָּו להדגיש שהלכו מתוך ידיעה משותפת של תכלית המעשה שבו הם נוטלים חלק. התיאור מצביע על התנהלות רגועה, קואופרטיבית ותכליתית כמצופה משני אנשים שמוציאים לפועל תכנית מוסכמת הידועה לפרטיה היטב.. 

אישיותו המוסרית של אברהם ואמירתו המפורשת שישוב עם יצחק לאחר העלאת הקורבן וכן העדר החבל, מהווים הוכחה לפרשנות  לפיה אברהם אינו מוצג כמי שהסכים לשחוט את בנו וגם לא כמי שמשקר ומוליך שולל את בנו.  

אם כך אברהם נבחן בטיב אמונתו ולא בחוסן אמונתו, שהרי גם אדם פגאני השוחט את בנו עושה זאת מתוך אמונה ולהט דתי.  

מהות הדת מציגה סוגיה בעייתית: "אמונה עיוורת" ו"ציות עיוור" יכולים להוביל ל"עיוורון מוסרי".  בסיפור העקידה נדרש המאמין לציית ובה בעת לבחור. הדיון בין יראה ובחירה בפרשה באה לידי ביטוי במעשי אברהם. שלושה ימים הוא הולך עם בנו כדי להיווכח אם ה' יראה לו שה לעולה. דברי המלאך והופעת האיל מוכיחים לאברהם שהאל לא רצה מלכתחילה שייטול את חיי בנו.  

הלקח של פרשת העקדה אם כן הוא שהתבונה ועמה הבחירה החופשית אינן ניטלות מהאדם המאמין.  

2.  איך יתכן שה' מבקש מאברהם לבצע מעשה כזה אנטי-מוסרי? 

עפ"י דר' אלכסנדר קליין,  הנחת היסוד היא שה' מחויב כביכול לדרישות המוסר שהוא בעצמו הטביע בלבו של האדם.  

מהי תועלת מעשה נורא זה. יתירה מזו: שאלה זו גרמה לכך שבניגוד למקובל במקרא כולו, כבר בהתחלת המעשה התורה טורחת להבהיר לקורא שמדובר בניסיון בלבד, כך שלא יתהה על הסתירה בין ציווי ה' לבין דרישות המוסר הטבעי.  

עפ"י מונדשיין: הכתוב עצמו הכיר בצורך לרכך את הדרישה הקשה מאברהם, ולכן מקדים ולוחש על אזנו של הקורא – בניגוד לכללי הרטוריקה הספרותית – הֵרגע, תביעה נוראה זו לא תגיע לידי מימוש. אין כאן אלא ניסיון: מעין 'תרגיל' שעורך הבורא לאברהם. 

עפ"י רש"י: "והעלהו, לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו".  

ובהט מסכם כיצד הגיעו רבותינו לזה: בשל אי-יכולתם להשלים עם אי-מוסריותו של אותו ניסיון: דעה זו מעדיפה לייחס אי-הבנה לאברהם אבינו כדי להציל את מידותיו של הקב"ה: מוטב אי-הבנה אנושית של אברהם מאי-מוסר משווע של הקב"ה. זוהי המצוקה המוסרית, שבה התלבטו אבותינו, ולא עלה על דעתם לקבל, שיש מקום לדחיית המוסר או להשעייתו בעקבות הדת-האמונה, שכן, לדעתם, הדת-האמונה מבוססת על המוסר ואינן שתי רשויות. 

לפי ספר הרקמה, הכוונה האמתית של הקב"ה הייתה שיצחק יעלה אל ההר ויעשה שם פעילות שתשמש כתחליף להקרבת עולה. משמעות המילים "שארצה ממך העלותו אלי אל ההר, כרצותי קרבן שתקריבהו לי".  

מכאן מסיק כותב המאמר כי ה' לא צווה את אברהם שישחוט את בנו ולכן לא שינה את דברו באמרו. 

3. עקדת יצחק לפי האומנות המודרנית: פסל של מנשה קדישמן על "עקדת יצחק", 1986-7, פלדה, הפסל מוצב ברחבת כיכר הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. 

בפסל של קדישמן, הדמויות המופיעות בפסל הן דמויותיהם של יצחק ושל האיל, וכך מושם הדגש על הקורבן ולא על המקריב. יצחק, המצוי בחלק התחתון של הפסל, וראשו הפוך, נראה מובס. ייתכן, ובשונה מהמתואר בסיפור המקראי, הוא זה שהוקרב בסופו של דבר, ולא האיל.  

קדישמן בחר להציג את יצחק כשידיו פרושות לצדדים בתנוחה של חוסר אונים כאדם השרוע מת על הקרקע. הדמות מזכירה בתנוחתה את דמותו של החייל המת בגרניקה של פאבלו פיקאסו (Pablo Picasso, Guernica. 1937), שהיא אחד הציורים המפורסמים המביעים מחאה נגד תוצאותיה של מלחמה. כמו-כן, התנוחה מזכירה דימויים נוצריים המתארים את ישו הצלוב, אלא שכאן, דמותו של יצחק הפוכה. האזכור לדמותו של ישו יכול לחזק את הדגש על היותו של יצחק קורבן. כל המאפיינים הללו מעידים, ככל הנראה, על כך שיצחק של קדישמן הוקרב. שינוי זה של הסיפור המקראי, לפיו יצחק הוקרב ולא האיל, הוא בעל משמעות. 

בחירה של קדישמן ליצור את הפסל מפלדה בעלת מראה חלוד וישן יש משמעות. הפלדה היא חומר בעל מראה קשה. הפלדה, מזכירה את החומר ממנו עשוי כלי רכב צבאי, נועדה לרמוז לנושא המלחמה. המראה החלוד והישן יוצר אולי את הקשר בין המלחמות לבין ההיסטוריה, ואולי גם בין יצחק הקורבן לבין הקורבנות של ימינו. בנוסף, צבעה של הפלדה דומה לצבע האדמה, וכך נוצר קשר בין הקורבן לבין האדמה, אולי כתזכורת למותו ולחזרתו של הקורבן אליה.  

הצבתו של הפסל בחוץ, על האדמה, מדגישה עוד יותר את הקשר הזה. כמו כן, הבחירה להציבו במקום ציבורי ולא במוזיאון, הופכת אותו לחלק מחיי היומיום של העוברים במקום. כך הופך סיפור העקידה לחלק מחיינו, בדיוק כפי שמותם של החיילים רודף אותנו יומיום במדינה למודת מלחמות. 

קדישמן כתב: "עקידת יצחק אינה סמל מופשט בעיני. היא חלק מן הביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחרי. 

ביבליוגרפיה 

1.     דר' אלכסנדר קליין, מאמרים המסרים של עקדת יצחק. https://goo.gl/jgn3Et 

2.     אתר מיקראנט http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=23744 

3.     מבחנו של אלוקים בפרשת העקדה, דן אלבו, פרשת וירא תשע"ג 

4.     הספרייה של מט"ח, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14188