שאלות ותשובות עומר אדרעי וים כהנא, יעקב ולבן

עבודה בתנ"ך

 יעקב ולבן

[מגישות: ים כהנא ועומר אדרעי]

תיחום יחידה: בראשית, פרק כ"ט.

    

שאלות חקר:

1.    מהם האינטרסים של לבן ויעקב (כל אחד לעצמו)?

2.    באילו דרכים מתפרשים יחסיהם של לבן ויעקב?

(מקור א') בראשית כ"ט , קטע מגבעת חלפון.

גליה סמו

מבוא

בראשית כ"ט מספר את סיפורה של התחלה חדשה. יעקב הנמלט מזעם עֵשָׂו מגיע אל התחנה האחרונה במסעו – אל פדן ארם, אל בית דודו לבן. הסיפור בפרק כ"ט מתאר כיצד יעקב בונה בבית לבן חיים חדשים: הוא נושא לאישה את שתי בנות לבן ומקים משפחה. הקורא, המלווה את יעקב בדרכו אל בית לבן ועוקב אחר ניסיונותיו להתמודד עם הסביבה החדשה ועם מנהגי המקום הזרים לו, חש את בדידותו ואת פגיעותו של יעקב. יעקב אמנם הגיע אל בית דודו, אולם הוא עומד בהתמודדויות לבדו, שכן מתברר שהדוד הזה הוא יריבו ולא בעל בריתו. חלק נכבד מן הקשיים העומדים בדרכו של יעקב מקורם בתכנוניו ובמזימותיו של לבן.

בקריאת הסיפור ננסה לעקוב אחר הפן שהופך את יעקב לנגיש כל כך, אנושי ודומה לכל אחד מאיתנו: כיצד הוא מתמודד עם הבדידות והזרות?

יעקב מגיע לחרן - מה עושה זר המזדמן למקום חדש?

זר המזדמן למקום חדש בודק את הסביבה, מנסה ללמוד את מתארה וקושר שיחה עם אנשי המקום כדי לברר פרטים נוספים על מקום הימצאו.

וכך בדיוק יעקב פועל. הוא בודק את הסביבה, רואה באר לפניו, ומנסה לקשור שיחה עם הרועים שנקבצו בקרבת הבאר.

נחמה ליבוביץ'[1] עמדה על בדידותו ועל זרותו של יעקב המשתקפות מהשיחה עם הרועים.

יעקב הוא הפותח בשיחה עם הרועים. הוא מכנה אותם "אחיי", כינוי שמטרתו ליצור קרבה ראשונית בינו לבינם. הרועים, שנמצאים בסביבתם הטבעית, אינם חשים צורך להשיב לו באותה מטבע. חריגותו של יעקב בולטת, ולהיטותו ליצור קשר אנושי במקום החדש עולה מן הטקסט.

יעקב מפנה אל הרועים מספר שאלות. שתי הראשונות ארוכות יותר מתשובתם של הרועים:

[יעקב]: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?

[הרועים]: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

[יעקב]: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן-נָחוֹר?

[הרועים]: יָדָעְנוּ.

הרועים עונים ליעקב בקצרה, אינם מוסיפים פרטים מעבר למה שנשאלו, ואף אינם שואלים את יעקב אודות עצמו. לאט-לאט השיחה תופסת תאוצה, הרועים מתחילים לספק יותר מידע (וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן), וכשהוא שואל אותם על האבן, הם משיבים באריכות יתרה, אולי מפני שהם מקווים שיעזור להם להסיר אותה מעל פי הבאר.

גם המספר מרחיב בתיאור האבן והבאר: הבאר גדולה, ועל פיה אבן כבדה. השקיית הצאן מתרחשת רק לאחר שכל העדרים המקומיים מוּבלים אל הבאר, מכיוון שרק במאמץ משותף של כל רועי הצאן המקומיים אפשר להסיר את האבן הכבדה מהבאר. חשיבותו של הפרט הזה תתברר בהמשך, כאשר יעקב לבדו יסיר את האבן מעל פי הבאר וישקה את צאן לבן.

מה קרה בין יעקב לרחל בפגישתם הראשונה?

כשיעקב רואה את רחל הוא מתרגש מאוד, ולדעת פרשנים רבים – מתאהב בה ממבט ראשון. על התרגשותו הרבה מעידה הפעלתנות האוחזת בו, המודגשת באמצעות רצף הפעלים בפסוקים 12-10: כַּאֲשֶׁר רָאָה... וַיִּגַּשׁ... וַיָּגֶל... וַיַּשְׁקְ... וַיִּשַּׁק... וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ וַיַּגֵּד. התרגשותו מביאה אותו לעשות לבדו את מה שהרועים המקומיים יכולים לעשות רק יחד: הוא גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את צאן לבן. זו כוחה של אהבה, המפעילה את האדם להוציא מעצמו את המיטב ואת הרצון להרשים את אהובתו. משום כך נזכר הביטוי הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר חמש פעמים בקטע[2], ובפסוק 2 נאמר וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר, אות לכובדה. גם הרועים מעידים (בתשובה לשאלת יעקב מדוע אינם גוללים את האבן ומשקים את הצאן): לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן (פס' 8)[3].

לא רק האבן המוּסרת מעל פי הבאר מעידה על התרגשותו של יעקב, אלא גם פעולותיו לאחר השקיית צאנו של לבן: יעקב נושק לרחל ובוכה. נשיקה זו היא אחת הפעמים היחידות במקרא שבהן גבר נושק לאישה[4]. נדירותו של תיאור כזה מעידה על ייחודו ועל משמעותו של האירוע, כלומר על אופי רגשותיו של יעקב כלפי רחל ועל התרגשותו הרבה על שהגיע למקום חפצו. הקורא מקווה, יחד עם יעקב, שאולי עתה תמה בדידותו ושוב לא יהיה בודד אלא חלק ממשפחה.

מאיר שלו (בספרו "בעיקר על אהבה") היטיב לתאר את רגשותיו של יעקב הנושק לרחל ובוכה:

"פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה. האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה, הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?

אין ספק שהמעמד כולו היה מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.

ואכן, מן הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק שבעתיים.

אם כן, המסע לא תם שם, על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג".

עוד מבקש המספר להדגיש שפגישתם של יעקב ורחל הייתה אמנם אירוע מכונן ומשמעותי, אך היא גם התנהלה על פי המקובל בפגישת זוג העתיד להינשא. על כן תיאור הפגישה של יעקב עם רחל ליד הבאר הוא על פי השלבים של טקס אירוסין[5], המופיע גם בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כ"ד 33-10) ובסיפור פגישת משה עם בנות יתרו (שמות ב' 21-15).

ארבעת השלבים של סצנת האירוסין מופיעים בסיפורנו. נעיין בטבלה הממחישה זאת:

שלבי סצנת האירוסין	אירוסי יעקב ורחל
הגיבור יוצא לארץ נכר	וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם (1)
הגיבור פוגש נערה ליד הבאר   שואב עבורה מים נזכרים ייחוסה ובתוליה של הנערה	וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה …וְהִנֵּה רָחֵל ...בָּאָה עִם  הַצֹּאן (6-2) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב... וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (10) רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (10)
הנערה רצה לביתה לבשר על בוא הזר (מופיע השורש רוצ/מהר)	וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ (12)
נקבעים תנאי אירוסין (לעתים לאחר סעודה מפוארת)	אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (18)

רמאי פוגש רמאי גדול ממנו

לבן שמע על בוא יעקב ורץ בהתרגשות לקבל את פניו. המספר מתאר את קבלת הפנים החמה שמעניק לבן ליעקב באמצעות רצף פעלים: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן... וַיָּרָץ... וַיְחַבֶּק... וַיְנַשֶּׁק... וַיְבִיאֵהוּ... וַיֹּאמֶר לוֹ  (פס' 14-13). קבלת הפנים הזו מטעה את יעקב לחשוב שהגיע למקום מבטחים. הוא נותן אמון בלבן ומספר לו את קורותיו, כנראה גם כיצד באו לידיו הבכורה והברכה. לבן מרגיע אותו ואומר לו שהגיע למקום הנכון – אל חיק משפחתו: וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה. ממבט ראשון נראה שתקופת בדידותו של יעקב תמה – הוא הגיע למקום הנכון ופגש את האדם הנכון, ומעתה צפוי לו עתיד מבטיח בחיק משפחה חמה ואוהבת.

רק מאוחר יותר מתברר שקבלת הפנים היא ברובה העמדת פנים, ויעקב, שעזב את משפחתו כדי לא לשלם את המחיר על רמאותו, נפל בחיקו של רמאי גדול ממנו, שיביאו לשלם את מלוא המחיר על מה שעולל לאחיו.

האירוניה במצבו של יעקב נרמזת בחזרתה של המילה אח בקטע: יעקב רואה את רחל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (פס' 10). הוא משקה אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (פס' 11) ומספר לרחל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא (פס' 12). לבן מבקש לשלם ליעקב שכר מכיוון שאָחִי אַתָּה. השימוש באח מסמן קרבת משפחה כלשהי ולאו דווקא קרבה מדרגה ראשונה. ריבוי המשמעויות הזה רומז לאירוניה שבמצבו של יעקב: יעקב, שרימה את אחיו, נופל ברשתו של אחיו לבן, והפעם מדובר ברמאי גדול ממנו, שישיב לו מידה כנגד מידה על רמאותו כלפי עֵשָׂו אחיו.

במה עולה לבן על יעקב ביכולתו לרמות?

חודש לאחר בוא יעקב לפדן ארם, לבן שואל את יעקב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? (פס' 15). משאלה זו אנו למדים שבמשך החודש הזה יעקב לא נהג כאורח אלא עבד בשירותו של לבן. מול חריצותו של יעקב עומדת רדיפת הבצע של לבן, הניכרת בעצם המתנתו חודש תמים לפני שהביע נכונות לשלם ליעקב על עבודתו.

שאלתו של לבן מעידה על כישרונו בניהול משא ומתן, שכן הוא מבקש מיעקב שיציין כמה ברצונו להשתכר – צעד ידוע בקרב מעסיקים שמתמרנים את עובדיהם להשתכר שכר נמוך ממה שמגיע להם. לבן מנצל כאן את חוסר הניסיון של יעקב בעבודת שכיר, את גילו הצעיר ואת ריחוקו ממשפחתו ומסביבה תומכת.

ואכן יעקב נופל ברשת של לבן, ועונה אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (פס' 18). תשובתו של יעקב מפורטת ומגדירה בדיוק באיזו בת הוא מעוניין מבין שתי בנותיו של לבן. תשובה זו הפכה למטבע לשון (ברחל בתך הקטנה) המתארת הגדרה מדויקת או פירוט מלא של בקשה או של התחייבות, בלי פרטים עמומים או נתונים לפרשנות.

שבע שנות העבודה שמציע יעקב בתמורה לרחל הן עדות לאהבתו הגדולה אליה: הן המספר שבע כמספר טיפולוגי המעיד על שלמות אהבתו ונכונותו לתת עבור רחל תשלום הולם, והן העובדה ששבע שנות עבודה מרובות אף יותר משנות עבודתו של עבד, על פי חוקי התורה (שמות כ"א 2).

התמורה הגדולה שיעקב מציע עבור רחל נובעת גם מהעובדה שהוא הגיע לבית לבן בידיים ריקות, ואינו יכול, כעבד אברהם בשעתו, להציע מתנות יקרות ערך עבור הכלה. שוב אנו חשים באירוניה, כשמתברר שהאיש ששאף להיות שליט על משפחתו נאלץ להשתעבד לבן משפחתו, ושהברכה שלקח במרמה - יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (כ"ז 29) אינה יכולה להצילו במצוקתו.

המספר מקדים לתשובתו של יעקב הערה מבארת: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (פס' 17-16). ללבן יש שתי בנות שונות זו מזו: הבכורה, לאה, היא בעלת עיניים רכות (ואפשר לפרש: יפות או עצובות, או: שראייתה חלשה). אולי אזכור עיניה הרכות של לאה רומז שרק עיניה היו יפות. לעומתה רחל, הבת הצעירה, שהיא יפת תואר ויפת מראה.

האם לבן מסכים להשיא את בתו ליעקב?

לבן משיב ליעקב: טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר. שְׁבָה עִמָּדִי (פס' 19). לכאורה יש בתשובה משום הסכמה לתנאיו של יעקב. אך שלושה פרטים בתשובתו של לבן מעידים שכבר בשלב הזה הוא מניח את היסודות למעשה המרמה:

הפרט הראשון – לבן מכנה את בתו אֹתָהּ ואינו נוקב בשמה, בניגוד לציון שמה של רחל בתנאיו של יעקב.

הפרט השני – אין בתשובת לבן הסכמה מוצהרת לעסקה אלא מעין חיווי דעה עליה. לאחר שנודע לקורא מה עשה לבן בליל החתונה, מתברר שהמשפט הזה מהווה התחמקות מושלמת מהתנאים המדויקים שהציב יעקב.

הפרט השלישי – המשפט האחרון שאומר לבן ליעקב – שְׁבָה עִמָּדִי, מעיד על מטרתו: לאחר שיעקב עובד אצלו במשך חודש, לבן כבר נוכח בחריצותו ובמיומנותו של יעקב כרועה צאן, וכל מטרתו היא להשאיר אצלו את יעקב כדי להשביח את צאנו ולהרבותו. לכן הוא מחפש כל דרך להאריך את שהותו של יעקב אצלו, ובמקום שבע שנות עבודה התרמית תביא לכך שלבן יקבל מיעקב ארבע עשרה שנות עבודה בחינם – רווח עצום לכל הדעות. 

הרמאי שרומה

הפסוק הבא מעיד שיעקב הבין את תשובת לבן כפשוטה – כהסכמה לתנאיו – והוא עבד אצל לבן שבע שנים. בפרק כ"ט המספר אינו מרחיב בתיאורן של שבע שנים אלה, אולם בפרק ל"א יעקב מתאר את העבודה הקשה כרועה הצאן של לבן. לנשיו הוא אומר: בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן; וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי (ל"א 7-6). בלבן עצמו הוא מטיח: רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ. אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי (ל"א 40-38). מפסוקים אלה עולה שיעקב עבד עבור לבן בנאמנות ולא נהנה מטובות הנאה שהגיעו לו מתוקף תפקידו כרועה הצאן של לבן. הוא נמנע מלאכול מן הצאן, נמנע מלהביא ללבן שארי כבשה שנטרפה[6], וביצע את מלאכתו בנאמנות בימי הקור הקשים בחורף ובימי החום הקשים בקיץ.

מתיאורים אלה עולה שוב תחושת בדידותו של יעקב. אף על פי שישב בקרב בני משפחתו הוא לא הרגיש חלק מהם. בינו לבין לבן לא שררו יחסי אמון או קרבה; לבן גמל לו על נאמנותו בהתעמרות, בהרעת תנאיו ובצמצום משכורתו. ואף על פי שהמספר אינו מרחיב בתיאורן של שנות עבודתו של יעקב, אין ספק שיעקב חש היטב את מחירו של הניתוק ממשפחתו.

בפסוקים אלה מתואר בקצרה ששנים אלה חלפו ביעף, כְּיָמִים אֲחָדִים, כיוון שאהבתו של יעקב לרחל וקרבתו אליה הקלו את משא העבודה הקשה. הביטוי הזה, יָמִים אֲחָדִים מופיע גם בדברי רבקה בתיאור משך גלותו של יעקב מבית משפחתו. רבקה מייעצת ליעקב להישאר אצל אחיה יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ (כ"ז 44), והנה, אותם ימים אחדים עוברים על יעקב בעבודה קשה ובתחושת קיפוח. כך גם ביטוי חיובי זה הוא בעצם רמז לגעגועיו של יעקב למשפחתו.

האם יעקב קיבל את השכר שציפה לו?

בתום שבע שנות העבודה יעקב מזכיר ללבן כי מילא את חלקו ותובע את שכרו: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ (פס' 21). הכינוי 'אשתי' מוכיח שיעקב ורחל נחשבו בתקופת אירוסיהם כנשואים, אם כי לא מימשו את נישואיהם, מצב המוכר לנו גם מתרבויות המזרח הקדום.

תגובתו המילולית של לבן אינה נמסרת, אות נוסף למזימתו. הוא פועל מיד, ושליטתו בנעשה מודגשת באמצעות הפעלים הרבים המתארים את מעשיו: וַיֶּאֱסֹף לָבָן... וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה... וַיִּקַּח אֶת לֵאָה... וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו (פס' 23-22). לאה ויעקב פסיביים במעשה זה, לבן הוא המפעיל אותם ומוציא לפועל את תרמיתו שלב אחר שלב: הוא עורך חגיגת כלולות, ובערב בחסות החשכה הוא מרמה את יעקב ומביא אליו את לאה במקום רחל. מימוש הנישואין (וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, פס' 23) אינו מאפשר ליעקב לחזור בו מנישואיו, ולאחר גילוי התרמית נותר לו רק לזעום: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? (פס' 25).

האם העונש שיעקב קיבל מגיע לו?

תשובתו הצדקנית והמתחסדת של לבן אינה מותירה מקום לספק באשר לתכנוניו המוקדמים לבצע את החילופין: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (פס' 26). עתה ניצב יעקב לבדו מול חטאיו בעבר, ונאלץ לשלם לבדו את המחיר על המזימה שרקם עם אמו, שכן החילופין בין רחל ללאה הן עונש ליעקב על פי העיקרון של מידה כנגד מידה על תרמיתו בפרשת הבכורה והברכה:   

1.       בשני המקרים מעשה המרמה מצליח עקב מוגבלות בראייה. יעקב רימה את יצחק אביו באמצעות ניצול עיוורונו. לבן הערים על יעקב בחסות החשכה.

2.       בשני המקרים השורש ר.מ.ה מופיע בתיאור המרמה: וַיֹּאמֶר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (כ"ז 35); ...וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (כ"ט 25).

3.       בשני המקרים השורש ב.כ.ר מופיע בתיאור המרמה: וַיֹּאמֶר [עֵשָו ליצחק]: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח... (כ"ז 36); וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (כ"ט 26).

הדמיון המובהק בין שני מעשי המרמה מוביל בהכרח את הקורא למסקנה שרק יד אלוהית מכוונת יכולה ליצור עונש כה סימטרי ומדויק לחטאו של יעקב.

גם חז"ל עמדו על הדייקנות שבעונשו של יעקב:

כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר והנה היא לאה, אמר לה: בת הרמאי! למה רימית אותי?! אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?! כשאמר לך (בראשית כ"ז, כד): האתה זה בני עֵשָׂו? אמרת לו (כ"ז, יט): אנכי עֵשָׂו בכורך, ואתה אומר: למה רמיתני?! ואביך לא אמר עליך (כ"ז, לה): בא אחיך במרמה?

(מדרש תנחומא ישן ויצא י"א)

אם כך – האם פטור לבן מגינוי? הרי מילא את תפקידו בתכנית האלוהית

גם אם מעשה המרמה הוא עונש מושלם על חטאו של יעקב, אי אפשר להמעיט מחומרת מעשיו של לבן. גם אם צדק לבן, והנוהג המקומי היה להשיא את הבנות במשפחה על פי סדר הולדתן, מדוע לא הודיע על כך ליעקב כאשר נקבעו תנאי האירוסין, במיוחד לאור דרישתו המפורשת של יעקב לשאת את "רחל בתך הקטנה"? והרי מדברי לבן מתקבל הרושם שהפרה של הנוהג הזה היא פגיעה בוטה במסורות קדושות ועתיקות יומין: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (כ"ט 26). הביטוי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן מתאר מעשה המאיים על רקמת החיים החברתיים ויש לפעול בכל האמצעים למניעתו. הביטוי הזה מופיע גם בדברי אבימלך, הנוזף באברהם שהונה אותו (כ' 9), ובדברי תמר, המנסה להניא את אמנון מלאנוס אותה (שמ"ב י"ג 12). מכאן עולה המסקנה שאם היה לבו של לבן תמים היה מודיע מיד ליעקב במעמד האירוסין שלֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. אם כן, כוונת ההונאה שלו מתגלה עתה במלואה – אלא שאת הנעשה אין להשיב.

מה יעקב יכול לעשות עתה?

יעקב נמצא כעת בשיא אומללותו ובשיא פגיעותו. אין בידו לכפות על לבן להפר את נישואיו ללאה ואין בידו להשיג את רחל בעבור שבע שנות העבודה שתמורתן קיבל את לאה.

לבן מציע ליעקב מוצא מיידי מן הסבך: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת – אפשר ששְׁבֻעַ הוא שבוע המשתה לכבוד הכלולות, כלומר לבן מציע ליעקב להמשיך בחגיגת כלולותיו ואחר כך להמשיך לעבוד בשירותו עבור רחל. אפשרות אחרת היא ששְׁבֻעַ הוא שבע שנים, כלומר לבן מציע ליעקב לעבוד עוד שבע שנים עבור רחל.

אישיותו האגואיסטית והנצלנית של לבן מתגלה גם ביחסו לבנותיו. בשיחתו עם יעקב לבן מכנה את שתי בנותיו בכינוי זאת: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת – "אין הבדל ביניהן", אומר לבן ליעקב, "בעיניי הן חפצים העומדים למכירה, ומחירה של זו כמחירה של זו". האב, שאינו חס על רגשות בנותיו ואינו קשוב לצורכיהן אלא לסיפוק צרכיו ורצונותיו, הוא היריב הראוי ליעקב שלא חס על רגשות אחיו ואביו והיה שקוע כולו במילוי צרכיו ורצונותיו.

יעקב עושה כדברי לבן – הוא מתחייב לעבוד שבע שנים נוספות עבור רחל ונושא אותה לאישה. למזלו, רחל ניתנת לו מיד והוא אינו נאלץ להשלים את שבע שנות העבודה הנוספות לפני נישואיו לה. לבן מואיל בטובו להסכים ששבע שנות העבודה הנוספות עבור רחל יינתנו לאחר הנישואין.

האם אהב יעקב את לאה? מתח בין פס' 30 לפס' 31

אין ספק שהיחסים במשפחה הצעירה הזו היו מתוחים מאד, הן עקב נישואי לאה במרמה והן עקב העדפתו של יעקב את רחל על פני אחותה. הכתוב אומר וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה (פס' 30), ומכאן אפשר לכאורה להסיק שגם לאה הייתה אהובה, אלא שרחל הייתה אהובה יותר. ואולם פרשנות זו מנוגדת לכתוב בהמשך, בפס' 31: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה. כיצד מתיישב האמור בפס' 30 לאור האמור בפס' 31? מרבית הפרשנים סבורים שיש לפרש את פס' 30 כתיאור העדפתה של רחל על פני לאה, כלומר יעקב אהב את רחל במקום לאה. העדפת פירוש זה נתמכת גם מכתובים אחרים בהמשך הסיפור המתארים את הולדת בני לאה.

לאה יולדת ליעקב ארבעה בנים. ומי בודד עכשיו?

במשולש יעקב-רחל-לאה, ידה של לאה על התחתונה. היא האישה הדחויה והשנואה, ואלוהים מנסה לפצותה באמצעות ילדים: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה (פס' 31) – וכך מאזן אלוהים את המשוואה: רחל זוכה באהבת בעלה אך לא בילדים. ולאה זוכה בילדים ולא באהבת בעלה.

שמותיהם של ארבעת הילדים הנולדים ללאה[7] (בשלב זה) מעידים על בדידותה. היא הזרה בביתה, גלגל חמישי בעגלת נישואיה. היא חשה את מעורבותו של ה' בהריונותיה ומודה לו על הניסיון לפצותה על תחושות הקיפוח שהיא חשה עקב הדחייה מצד יעקב.

בלידת ראובן היא מביעה את תודתה על כך ש: רָאָה ה' בְּעָנְיִי (פס' 32), בלידתו של שמעון הוא מודה לאל  כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי (פס' 33), ובלידתו של יהודה היא מודה לה': הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' (פס' 35). ואולם כל מאמציה, בתוספת העזרה משמים, לא מסייעים בידה להסב את לב בעלה אליה. בשלוש הלידות הראשונות היא עדיין מקווה שתוכל לעשות זאת. בלידת ראובן היא אומרת: כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי (פס' 32); בלידת שמעון היא מצפה שמעתה לא תהיה עוד האישה השנואה (פס' 33), ובלידת לוי היא מקווה: הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים (פס' 34). לידת יהודה מסמנת נקודת מפנה, שכן היא אינה מקווה עוד לאהבת בעלה אלא רק מודה לה'. מהמסופר בפרקים הבאים (בראשית ל' 15-14; ל"ה 22) מתברר שלאה המשיכה להרגיש מקופחת ודחויה, ותחושות אלה אף הכתיבו את מעשה ראובן ששכב עם בלהה והודח מן הבכורה.

סיכום

יעקב הולך בדרך שהותוותה עבורו כדי לצרפו בכור היתוך ולהכינו להיות אבי האומה. הוא יצא מביתו כרמאי שזכה בכל מאווייו על חשבון בני משפחתו, אולם הוא לא יוכל לחזור הביתה כל עוד לא למד את הלקח על בחירתו בדרכי מרמה. הוא נופל ברשתו של רמאי גדול יותר שמלמד אותו מה המחיר של הונאת בני משפחה וניצול חולשותיהם. אנו חשים בבדידותו במהלך הדרך לבית לבן, בשנות עבודתו אצל דודו, בתרמית שהוא קורבנה ובנישואיו לבנות לבן. היחס המחפיר שיעקב מקבל מצד לבן משמש לא רק להענשתו אלא גם לזירוזו לשוב לכנען ובכך להגשים את ההבטחה האלוקית למשפחת האבות.

הרחבות

אני אוהב אותך לאה / צביקה פיק

את אותו הבוקר לא אשכח
כשטמנת ראשך בתוך הכר
אור השמש על האוהל נח
וראשי הלום שיכר.

כשלחשתי באוזנך את שמה
את ידי אספת ביד קרה
ודמעה אחת חמה
אל כפות ידי נשרה.

הנה ימים רבים חלפו
ושתי ידי עייפו
ועינייך מה יפו
כעיני רחל.
אני אוהב אותך לאה
אוהב אותך גאה
אם אשכח אותך לאה
שמי לא ישראל.

אל ימר לבך על אחותך
הן בנייך לצדך יושבים
אל תפני אישה את מבטך
כל חלומותיי קרובים.

מה בקשתך אמרי לאה
שבע השנים חלפו מזמן
ונותרה רק עוד שעה
טרם ייסגר הגן.

הנה ימים רבים חלפו...

*** ביצוע השיר: http://www.youtube.com/watch?v=PrVJBh1FAmY

השיר, שכתוב בגוף ראשון (יעקב מנחם את לאה), מבוסס על הסיפור המקראי המתאר את החילופין בין רחל ללאה בליל הכלולות. כמו בסיפור המקראי, גם בשיר יעקב אוהב את רחל, עובד עבורה שבע שנים ומתכוון לשאת אותה לאישה. בשני הטקסטים יעקב מגלה את התרמית רק בבוקר, לאחר ליל הכלולות.

ואולם יש בשיר גם פרשנות לכתוב המקראי וגם תוספות:

בשיר נאמר שעיני לאה יפות – פרשנות לעיניים רכות בסיפור המקראי.

בשיר מתוארת תגובת לאה בבוקר שלאחר ליל הכלולות, בעת שיעקב מגלה את התרמית.

והכי חשוב, בשיר מצהיר יעקב על אהבתו ללאה (בעיניו עיניה יפות כעיני רחל) – דבר שלאה המקראית השתוקקה לו כל חייה ולא זכתה לו.

(מקור א') קטע מגבעת חלפון 

בסרט ישראלי ידוע זה, מגיע רב סמל גבריאל מוקד (גברי בנאי) לבקש את ידה של יעלי (ניצה שאול) מאביה, ויקטור חסון (שייקה לוי). האב משוכנע שהחתן המיועד נשלח מחברת שידוכים שאליה רשם את שפרה, בתו הבכורה (מיקי קם). שפרה אינה יפה כמו יעלי, והאב הדואג מבקש לחתנה כי הגיעה כבר לפרקה. כאשר מובאת שפרה אל החדר והטעות מתבררת, מסרב האב (באלימות) לחתן את יעלי עם רב סמל מוקד.

יש בסצנה הזו קווי דמיון רבים אל הסיפור המקראי. למשל שתי האחיות, שהצעירה שבהן יפה ומושכת והבכורה פחות; החתן הבא לבקש את ידה של הבת הצעירה והאב מעדיף לחתן את הבכורה לפניה; אפילו השיחה בין האב לחתן המיועד, שיחה שבה האב בודק מה משכורתו של החתן מזכירה את השאלה "מה משכורתך?" ששואל לבן את יעקב.

ובקצרה, הסצנה פשוט מאפשרת לנו לראות את הסיפור בגלגולו הקומי, הישראלי-מודרני.

ביבליוגרפיה

1.       א. אלטר, סצינות דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה, הספרות 27 (1978), עמ' 14-7.

2.       ש. גלנדר, ספר בראשית, רעננה 2009, עמ' 258-253.

3.       מ. ויינפלד, בראשית (אנצ' עולם התנ"ך), תל אביב 1993 עמ' 179-176.

4.       נ. ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, ירושלים 1977, עמ' 219-218.

5.       מ. שָׁלֵו, בעיקר על אהבה, תל אביב 1995.

http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12647

‏, The book of Genesis: chapters  18-50, Grand Rapids 1995, pp. 250-260. V. P. Hamilton. 6

מקור ב'

הרב יהודה זולדן

לבן ויעקב – יחסי עובד ומעביד

המדרשה לנשים

בפרשה מתוארים יחסי עובד מעביד בין לבן ויעקב. לבן, המעביד, אינו נוהג בהגינות כלפי יעקב אבינו העובד אצלו. יעקב, לעומתו, נוהג ביושר רב, לפנים משורת הדין. נראה את דברי חז"ל והמפרשים על מנת ללמוד על מערכת היחסים ביניהם.

א. יחסו של לבן ליעקב

1.   תשלום שכר נמוך מהמקובל

יעקב מגיע לביתו של לבן ומתארח שם חודש ימים. ואז: "ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חִנם, הגידה לי מה משכֻּרתֶּך?" (כט:טו). אין הכתוב מספר לנו מה היו תנאי ההעסקה של יעקב אצל לבן, אך בהמשך מובאים דברי יעקב לרחל וללאה: "ואביכן הֵתֶל בי והחלף את משכֻּרתי עשרת מֹנים" (לא:ז). גם ללבן אמר יעקב אחר כך כדברים האלה (שם:מא). במה הוא התל בו? המדרש מתאר כך את הדברים (בראשית רבה [וילנא] ע, יד):

אין הות פועלא בעשרה פולרין, הוה יהיב ליה חמשה פולרין. ואם הות מובילותיה בו' פולרין, הוה יהיב ליה בג' פולרין (=עבודה ששווה עשר מטבעות שילם לו חמש, עבודה ששווה שש מטבעות שילם לו שלוש מטבעות). 

גם בחרן היו נורמות תשלום ושכר מקובל עבור עבודות מסוימות. אף-על-פי-כן לבן לא שילם ליעקב משכורת מלאה, אלא תמיד מחצית מהמקובל, וגם את השכר הזה החליף (בין סוגי הצאן).

2 . אי-עמידה בהסכם עבודה

על-פי המדרש, אי-אפשר היה גם להגיע עם לבן להסכם ברור על סדרי העבודה ותנאיה (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] עד: ו):

'ואביכן התל בי והחליף את משכֻּרתי עשרת מֹנים'. אמר ר' חייה רבה: כל דבר שהיה מתנה עם אבינו יעקב היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע. 'ויאמר לבן הן לו יהי כדברך' (בר' ל:לד). רבנין אמר מאה פעמים.

כשאין הסכם עבודה ברור, וכשהמעביד חוזר בו בכל פעם מהסיכום הקודם, ומשנה את התנאים - הנפגע העיקרי הוא העובד. אלא שאצל יעקב: "ולא נתנו א-להים להרע עמדי" (לא:ז).

3 . אין דיווח על מנהג המקום

יעקב מפרט את התמורה שהוא דורש, מלבד המשכורת הקבועה: "ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (כט:יח). יעקב קובע את מסגרת הזמן לעבודתו - שבע שנות עבודה תמורת רחל, ולמען הסר ספק, הוא אומר דברים ברורים (בראשית רבה [וילנא] ע, יז):

'ויאהב יעקב את רחל', בגין דאנא ידע דאנשי מקומך רמאין (=משום שאני יודע שאנשי מקומך רמאים), לפיכך אני מברר עסקי עמך 'ויאמר אעבדך... ברחל בתך', ברחל ולא בלאה, 'בתך' שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל, 'קטנה' שלא תחליף שמותן זו בזו.

אך כאשר מסתיימות שבע השנים, ולאחר המשתה הגדול, יעקב מגלה שהוא התחתן עם לאה. טענתו של לבן היא: "לא יֵעשה כן במקוֹמנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כט:כו). למרות שיעקב אמר בצורה ברורה שהוא עובד למען רחל, לא טרח לבן לומר ליעקב מראש שהוא איננו יכול לעמוד בתנאי זה משום שהוא נוגד את מנהג המקום. להפך, הוא הביע שביעות רצון רבה מהצעתו של יעקב: "ויאמר לבן טוב תִּתִּי אֹתה לך, מִתִּתִּי אֹתה לאיש אחר, שְבָה עמדי" (כט:יט). גם לאחר שהתגלתה התרמית, הסיר לבן מעצמו את האחריות להפרת ההסכם, ותלה זאת במנהג המקום. עתה הוא מציע ליעקב הצעה חדשה: "מלא שְבֻע זאת ונתנה לך גם את זאת" (שם:כז). לשון הרבים בדבריו, "ונתנה", נועדה אף היא להסיר מעליו אחריות, ולהציג את עצמו כמי שהיה עומד בדיבורו לולא מנע זאת ממנו מנהג בני עירו. [1]

    מי שאינו משלם שכר לעובד שלו, עובר על איסורים חמורים:

          כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות (=לאוין) הללו, ועשה: משום 'לא תעשֹק את רעך' (ויק' יט:יג), ומשום 'לא תגזֹל' (שם), ומשום 'לא תעשֹק שכיר עני' (דב' כד:יד), ומשום 'לא תלין' (ויק' יט:יג), ומשום 'ביומו תתן שכרו' (דב' כד:טו), ומשום 'ולא תבא עליו השמש' (שם) (תוספתא בבא מציעא י, ג; בבלי בבא מציעא קיא ע"א).

          למה נאמר: 'ואליו הוא נֹשא את נפשו' (דב' כד:טו)? אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאילו הוא נוטל את נפשו (ספרי דברים פיקא רעט, טו; ב' בבא מציעא קיב ע"א).

החפץ חיים, הרב מאיר ישראל הכהן מראדין, כתב: "אפילו אם מחסר לו רק פרוטה אחת ממה שנתחייב לו, עובר על מה שכתוב בתורה: 'לא תעשק את רעך'" (אהבת חסד, חלק א, פרק י, סעיף יג). [2]

4. הטלת כל האחריות על העובד

יעקב שמר על הצאן וקיבל על כך שכר, ומכאן שמעמדו הוא כשומר שכר. אמנם האחריות המוטלת על שומר שכר היא גדולה, שהרי לשם כך הוא מקבל שכר, אבל לא תמיד הוא מתחייב בכל נזק. לא כך היה אצל יעקב (שכל טוב [בובר] בר' לא:לט):

'גְנֻבתי יום וגְנֻבתי לילה' (בר' לא:לט). ואם נגנבת בין ביום בין בלילה הגנבה באחריותי היא לשלם. שהרי שומר שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה, ופטור. ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה. אבל אני היה עלי לשלם את הכל.

ב. יחסו של יעקב ללבן

לעומת התנהגותו של לבן, נהג יעקב ביושר רב. חז"ל מתארים את השקעתו בעבודה (בראשית רבה [וילנא] ע, כ):

אמר ר' יהודה בר סימון: בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלוש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו. ברם הכא, מה הראשונות שלימות, אף האחרונות שלימות. מה הראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה.

כאן מדובר לא בשעות בודדות, אלא בשנים ארוכות. לאורך כל התקופה הארוכה הזאת השקיע יעקב עמל בעבודתו וביצע אותה ביושר ובנאמנות. הרמב"ם אף למד מיעקב אבינו את ההלכה האחרונה המסיימת את הלכות שכירות (יג,ז):

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן. שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כֹּחי עבדתי את אביכן' (לא:ו), לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר: 'ויפרֹץ האיש מאֹד מאֹד' (בר' ל:מג). [3]

      מקור ג':

על אמון ועורכי דין

יש לעורכי דין את הכשרון להפקיע מהשפה העברית פנינות חן ולשבץ אותן בקו הטיעונים שלהם כאילו היו ורדים על נייר מכתבים של מיכל נגרין: הלך החבל אחר הדלי. מן הגורן ומן היקב. ועוד כהנה וכהנה (כגון "ועוד כהנה וכהנה"). לפעמים השימוש הוא גם שגוי. עורכי דין מתים על הביטוי 'למצער' למרות שמלצער רובם, כמוני, עושים בו שימוש שגוי. והנה בפרק שלנו יש את אחד הביטויים האהובים על הגילדה - החוזה צריך להיות מפורט ברחל בתך הקטנה.

כאן השימוש בביטוי הוא נכון - הרי בזכות מעשה לבן למדנו שכדאי לשכור עורך דין לפני שסוגרים עסקה. אך דווקא הביטוי בהקשרו המלא מעיד על דבר מה נוסף.

רש"י מסביר שאם יעקב היה אומר 'רחל' בלבד, לבן היה יכול להביא בחורה מהשוק ששמה רחל. ואם היה אומר 'רחל בתך' לבן היה יכול להחליף את שמה של לאה לרחל. אבל הפירוט של יעקב הינו חסר תוחלת לאור העובדה שלבן נחוש להשיא לו את לאה. יותר משהביטוי 'ברחל בתך הקטנה' מבטא את הצורך בחוזים מפורטים הוא מבטא חוסר אמון שיש  בצד השני. וחברה שבה המשפט 'ברחל בתך הקטנה' מסמל את הצורך בחוזים ועורכי דין היא חברה שבה כל אחד חשוד במעשה לבן. וחשדות לא פעם יוצרים מציאות.

תשובות לשאלות החקר:

1.      לפי מקור א':

האינטרסים של לבן הם:

-לחתן את בתו הבכורה לאה שכבר מבוגרת וצריכה חתן.

-לבן בודק אם ליעקב יש כסף.

לפי מקור ב':

האינטרסים של יעקב הם:

-יעקב מקבל משכורת מלבן.

-יעקב מבקש מלבן להינשא לבתו הקטנה. הוא מדגיש זאת שמא לבן ירמה אותו ויתן לו שפחה, שלא מזרעו או שיחליף בין בתו הקטנה לבכורתו.

-יעקב מתעצל ולא עובד כמו שצריך ומקבל על כך תשלום מלבן.

האינטרסים של לבן הם:

-לבן מעסיק את אחיינו בתשלום של חצי משכורת (מן המשכורת הנהוגה).

-לבן לא קיים הסכם עבודה מסודר וכך יכל לשטות ביעקב כרצונו.

-לבן נותן ליעקב את בתו הבכורה ובכך מרמה אותו ומשיג עסקה נוספת – שיעקוב יעבוד אותו עוד 7 שנים וכך גם יחתן את בתו הצעירה.

לפי מקור ג':

האינטרסים של יעקב הם:

-יעקב מגלה חשד וחוסר אמון בלבן ולכן מדייק כשמבקש את רחל בתו הקטנה.

לדעתנו, לבן ויעקב הם אנשים מניפולטיביים וכל אחד בעל האינטרסים האישיים שלו, ואפשר לראות את האינטרסים מתפרשים בצורות שונות בתחומים שונים בתקופת המדרש וגם בחיים המודרניים ואנחנו מסכימות עם הפרשנויות לאינטרסים של יעקב ולבן.

2.      לפי מקור א':

יחסיהם של יעקב ולבן הם יחסי ניצול וכל אחד דואג ליתרונות שיצאו לו מהעסקה.

לפי מקור ב':

      -     תשלום שכר נמוך מהמקובל.

-         אי עמידה בהסכם עבודה.

-         הטלת כל האחריות על העובד (לבן על יעקב).

-         לבן רימה את יעקב כשנתן לו את בתו הבכורה במקום את הצעירה.

-         יעקב רימה את יעקב בעבודתו בשבע השנים בראשונה וגם בשבע השנים הנוספות, שבעצם לא עבד כמו שצריך ועדיין לבן שלם לו משכורת.

 לפי מקור ג':

-         יעקב ובלן שניהם רמאים שיודעים בדיוק כיצד הם רוצים לפעול מבלי שאחד יערוך על האחר מניפולציות, כלומר הם חסרי אמון אחד בשני ולכן יעקב מדגיש ללבן שההסכם ביניהם תלוי ברחל בתו הקטנה, בשביל שהתכנית שלו תפעל בדיוק כפי שהוא רוצה. וכך לבן הרמאי לא יכול להפר זאת ולהביא ליעקב את בתו הגדולה או רחל אחרת שהיא לא בתו.

אנחנו מסכימות עם תיחום היחסים בין לבן ויעקב כפי שכותבי הפרשנויות הציגו אותם, ואנחנו יכולים לראות שבעידן המודרני מתקיימים יחסים כמו בין לבן ויעקב כמו- הטלת אחריות על העובד, רמאות בין קרובים\קרובי משפחה. ניתן להפיק מסיפור מקראי שכזה לקחים לימינו כמו במקור ג' (לשכור עורך דין לפני שירמו אותך).

---

[1] נחמה ליבוביץ',  עיונים בספר בראשית, ירושלים 1977, עמ' 219-218.

[2] בנוסחים שונים מעט זה מזה, ראו פס' 2, 3, 8, 10.

[3] א' אלטר סבור שהופעת מוטיב האבן בסיפור זה אינה מקרית והיא מסמלת כמה דברים: את אופיו של יעקב המתגושש, סמל לפוריות חסומה (רמז למאבקם של יעקב ורחל להוליד ילדים משותפים) או כמוטיב חוזר בסיפורי יעקב: הוא שם אבן ככר למראשותיו בבית-אל (בראשית כ"ח 11); לאחר ההתגלות שם הוא מקים מצבת זיכרון מאבנים (כ"ח 18); הוא מקים גלעד מאבנים כסמל לברית בינו לבין לבן (ל"א 45).

[4] לבן מנשק לבנותיו לפרידה (בראשית ל"א 28; ל"ב 1). יש מספר דוגמאות לבקשה לנשק: בקשתו של אלישע לנשק לאביו ולאמו (מלכים א י"ט 20) ובקשתה של הנערה בשיר השירים יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר השירים א' 2).

[5] א' אלטר מצא שיש סיפורים במקרא שמשותף להם נושא אחד והם בעלי מבנה דומה. בסיפורים אלה מופיעים מספר שלבים קבועים, היוצרים יחד סצנת דפוס. סיפור אירוסי יעקב ורחל, כמו סיפור אירוסי יצחק לרבקה (בראשית כ"ד) וסיפור נישואי משה לציפורה (שמות ב' 21-15), שייך לסצנת הדפוס של האירוסין. אלטר, סצנת דפוס, עמ' 9-8.

[6] על פי החוק המקראי יכול רועה לפטור עצמו מתשלום עבור כבשה שנטרפה אם הביא כהוכחה את שיירי הכבשה שנטרפה: "כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ-שׁוֹר אוֹ-שֶׂה... לִשְׁמֹר... אִם-טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד  הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כ"ב 12-9).

[7] אין קשר לשוני בין שמות הילדים לבין הסיבות הניתנות להענקת השמות. הקרבה בין השם למדרשו היא במצלול בלבד ונעשתה מטעמים ספרותיים.