עבודה בתנך

נועם חי וגל זרחיה
יהודה כהן

חלק א' – הבאת מקורות ושאלות ובחירת מאמרים

הנושא שבחרנו: יוסף וכתונת הפסים (בראשית פרק ל"ז)
מה היו סיבות השנאה כלפי יוסף מצד אחיו?
מה נתן לאחיו את הלגיטימציה לעולל לו את מעשיהם?

מאמר א:
חלק א - שנאת אחים ואידיאליזם
על מנת לעמוד על סיבת האיבה בין יוסף ואחיו עלינו לחזור אל חלומותיו של יוסף (שעליהם סופר בתחילת פרשת וישב). נתחיל בחזרה קצרה על שני החלומות:
1. "והנה אנחנו מאלמים אֲלֻמִּים בתוך השדה, והנה קמה אלֻמתי וגם נִצבה והנה תסֻבֶּינה אלֻמֹתיכם ותשתחוֶיןָ לאלֻמתי" (ל"ז; ז).
2. "...והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (ל"ז; ט).
אין צורך בנבואה על מנת לפרש חלומות אלו: הם מלמדים באופן ברור ביותר על רגש עליונות שפיתח יוסף כלפי משפחתו. אולם יש בהם גם דבר נוסף: הם נותנים ביטוי ליריבות קדומה יותר - היריבות שבין יעקב ועשו. הבה ניזכר בברכות שבירך יצחק את יעקב, הברכות שאותן רצה, למעשה, לתת לעשו: "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירֹש… הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (כ"ז; כח-כט). אפשר שמקבילה זו מלמדת כי יוסף לא הסתפק בהרגשת עליונות על האחים אלא גם סבר כי הוא הבן הנבחר, כשם שיעקב הוא בנו הנבחר היחיד של יצחק! ואם נוסיף לכך את אהבתו של יעקב ליוסף ואת היחס המיוחד שנבע ממנה (עיין ל"ז; ג), את כתונת הפסים של יוסף, שהיא סימן למלוכה, את העובדה שיוסף הוא בנה בכורה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, ואת שתיקתו של יעקב לנוכח חלומותיו של יוסף (עיין ל"ז; יא) נגיע למסקנה ברורה: יעקב מתכוון למנות את יוסף (ואפשר שגם את בנימין, בנה הנוסף של רחל) ליורשו היחיד. במצב כזה חלומותיו של יוסף פשוט מוסיפים שמן למדורה!
רקע זה יכול לסייע בידנו בהבנת הבסיס האידיאולוגי של החלטת האחים להרוג את יוסף.

מאמר ב:
הכול לשם שמים
לו נתפש יוסף בעיני אחיו כראוי יותר, אפשר שהיו מסכימים למעמדו כמנהיג. אולם האופי שהאחים ייחסו ליוסף הטריד אותם לא מעט. בעיניהם היה יוסף "מלשין": "ויבא יוסף את דִבתם רעה אל אביהם" (ל"ז; ב). האחים הכירו בכך שמנהיגותו של עם ה', על האתגרים הרבים והקשים הצפויים לו, צריכה להיות למופת. האם יכול יוסף לקבל עליו תפקיד זה? עצם המחשבה שיוסף המלשין הוא שיהפוך למנהיג העם גרמה לאחים זעזוע. מבחינתם היה זה בלתי-אפשרי שיוסף הוא שיהיה מנהיגה של האומה שייעד ה' "לעשות צדקה ומשפט" (עיין י"ח; יט), והם החליטו כי למען כלל ישראל יש לסלק את יוסף!
האחים עמדו, למעשה, בפני אותה התלבטות שבפניה עמדה רבקה דור קודם. כשם שרבקה הבינה כי יצחק טעה בבחרו את עשו לממשיך דרכו הבינו גם האחים כי יעקב טעה בבחרו את יוסף. וכשם שרבקה השתמשה בתכסיסים על מנת להבטיח את בחירת הבן הנכון, כך ישתמשו אף הם בתכסיסים ובתחבולות על מנת שהבן המתאים ייבחר. האחים סברו כי למען הבטחת עתיד האומה, העומד כעת על כף המאזניים, מותר להם לנהוג על פי "תקנות לשעת חירום".
כאשר בא יוסף לבקרם בדותן נקרתה בדרכם של האחים הזדמנות פז. בתחילה הם מתכננים להרוג את יוסף על מנת להיפטר מהסיכון הטמון בבחירתו ואחר כך הם ניאותים למכור אותו ולשלחו לארץ רחוקה. מטרתן של שתי התכניות זהה: להרחיק את יוסף מהמשפחה הנבחרת (עיין ל"ז; כ - "ונראה מה יהיו חלומותיו"). אולם מתוך דאגה וכבוד לאביהם, שידאג כל חייו לבנו האובד, הם מחליטים להטביל את כתונת יוסף בדם כדי שיעקב יחשוב שיוסף מת. הם מקווים שאביהם יבין כי יוסף נדחה, וכך יוכל עם ישראל להמשיך להתפתח בכיוון הרצוי.
על בסיס רעיון הבחירה החורז את ספר בראשית יכולים אנו אפוא להבין את מעשה המכירה (הגם שאיננו יכולים להצדיק אותו). רצונם להרוג את יוסף לא נבע מקנאה גרידא כי אם מדאגה "כנה" לשלומו ולעתידו של עם ישראל.

מקור שלישי

 

חלק ב: תשובות לשאלות

מה היו סיבות השנאה כלפי יוסף מצד אחיו?
על פי המאמרים לאחיו של יוסף היו כמה סיבות לשנאה. אחת הסיבות היא חלומות יוסף.                          
יוסף סיפר על חלומותיו, בהם הוא מוצג כעליון על קרוביו הנחותים, עצם העובדה שיוסף סיפר חלום זה מעיד על תחושת עליונות מתנשאת כלפיי אחיו.
האחים הגיבו לסיפוריו בצורה שונה וקיצונית מאביו יעקב. יעקב שתק למשמע אוזניו והחליט לא להגיב בנושא, דבר זה העצים את תחושת השנאה כלפיי יוסף מצד אחיו.
סיבה נוספת היא תחושת יוסף כבן הנבחר של יעקב אביו. יעקב מאשר זאת כאשר מעניק לו ורק לו את כותנת הפסים ולא לאחיו. הכותנת מסמלת מלוכה ובנוסף מוכיחה על היחס המועדף שמוענק ליוסף על ידיי אביו.
ליעקב יותר מאישה אחת, אך רחל היא האישה המועדפת אותה הוא אוהב אהבת אמת. יוסף ובינימין הם בניו של יעקב מרחל, יוסף הוא הבן הבכור של רחל וזוהי סיבה נוספת לאהבתו של יעקב כלפיו.
 הקנאה היא סיבה מרכזית לשנאת אחיו, הם קנאו ביחס המועדף הניתן ליוסף מיעקב.

מה נתן לאחיו את הלגיטימציה לעולל לו את מעשיהם?
האחים האמינו כי אם היו מתחברים לאופי של יוסף הם כנראה היו מעודדים אותו ומפרגנים לו על היותו מנהיג עתידי אך תפיסתם כלפי אחיהם הייתה כאדם מלשין  "ויבא יוסף את דִבתם רעה אל אביהם" (ל"ז; ב).
אדם שלא ראוי להנהיג את העם, הם ידעו כי צפויים לו אתגרים קשים וכי התנהגותו כלפי אתגרים אלו צריכה להיות מופתית.
האחים חשבו שיש להם את הזכות להשתמש באמצעים חריפים נגד יוסף כי הם נמצאים ב"מצב חירום", הם האמינו כי עליהם להתערב ולנקוט במעשים על מנת למנוע את ייעודו של יוסף כמנהיג עתידי.

דעתנו לגבי השאלה הראשונה:
אנחנו מסכימות עם התשובות העולות מן המאמר וגם לדעתנו האחים שונאים את יוסף בעיקר בגלל קנאה מצד האחים ושחצנות מצד יוסף.
יוסף מוצג כדמות שחצנית המקבלת יחס מועדף בשל היותו בנו מאהובת יעקב. מאפיינים אלו לדעתנו יכולות להתקבל גם כיום בתור סיבות לשנאה. 
 
דעתנו לגבי השאלה השנייה:
אנחנו מסכימות עם התשובה מהמאמר שעל פיו הסיבה העיקרית לשנאה היא הקנאה.
לדעתנו קיימת סיבה נוספת לשנאת האחים כלפיי יוסף.  השנאה של האחים נגד יוסף יצרה גיבוש ביניהם שהיווה מקור כוח חזק לפגיעה ביוסף.
בנוסף, כמות האחים ששנאה את יוסף היוותה רוב וזה יצר לגיטימציה לשנאה  זו, ניתן לומר שהאחים דירבנו אחד את השני לשנוא את יוסף ובגלל היותם רוב חשבו שהם הצודקים והוא הטועה.
ניתן לראות את כוחה של הקבוצה מול כוחו של היחיד.

רפלקציה אישית:

תהליך עבודתינו כצוות מתבטא כיעיל ומוצלח. בעת העבודה פעלנו יחדיו בשיתוף פעולה, נתקלנו בקשיים ואי הסכמות אך זה מה שיצר ריבוי דעות.
לא עמדנו כראוי בזמנים דבר שעלינו לשפר להבא, היה לנו קושי בבחירת הנושא ומציאת התשובה מן המאמרים אך אנחנו חושבות שהצלחנו להעביר את מה שרצינו מלכתחילה בצורה הטובה ביותר.
דעתנו לגבי נושא העבודה כולה היא שהסיבות לשנאת יוסף אכן הגיוניות אך המעשים שבאו בעקבות השנאה לא מוצדקים.

עבודת חקר בתנך שביט צידון

קישור:

          https://drive.google.com/open?id=0B0kWjgV4D9_LR2dXT19fZkRIQ1k

הערכה חלופית בתנ"ך

שחר אחרק

סיפור יוסף ואחיו

יוסף הוא בנם של יעקב אבינו ורחל. הוא אביהם של אפרים ומנשה.   סיפרו של יוסף מבוסס על משפחה מרובת ילדים, שבה אחד האחים בהתנשאותו, גורם לשאר אחיו לשנוא אותו. והאב המתעלם מהתנהגות בנו האהוב, ומפלה אותו לטובה, וגורם בכך להגברת המתח בין האחים.  הסיפור המקראי מתחיל בהולדת יוסף, לאחר שנות עקרות רבות של אמו רחל. יוסף היה בן הזקונים של יעקב ורחל, אשתו האהובה, ולכן יעקב  אהב אותו אהבה יתירה, והעניק לו כתונת פסים.  אהבה זו גרמה לקנאה גדולה מצד האחים של יוסף. יוסף היה בעל חלומות. חלומות שתמיד דאג לספר עליהם, שהרגיזו את האחים והגבירו  את שנאתם אליו. יוסף מספר לאחיו ולאביו על החלום שחלם                                                                                                                                       בחלום הראשון, חלום האלומות. בחלום יוסף ואחיו אוספים שעורה בשדה, ולפתע אלומתו של יוסף קמה, ניצבת באמצע השדה, ואלומותיהם של אחיו מסביבה משתחוות לאלומתו. תגובת האחים  הייתה נזעמת  וקשה: וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁול בָּנו  וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְׂנוא אותוֹ, עַל-חֲלומותָיו וְעַל-דְּבָרָיו. (בראשית ל"ז 8(         בחלום השני ראה יוסף את "הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים", מִשְׁתַּחֲוִים לו.  הכוכבים =אחיו ,  השמש =אביו, יעקב  והירח = אמו, רחל.                                                                  הפעם גם יעקב אביו אינו מרוצה,  ומחשש לתגובתם של האחים, הוא ממהר לנזוף ביוסף: "וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו‍ות לְךָ, אָרְצָה   (בראשית ל"ז10 )                                                        בהמשך הסיפור נשלח יוסף על ידי אביו, יעקב, אל אחיו הרועים בשכם.  המפגש של יוסף עם אחיו מאוד קר ומזלזל.  האחים הרואים את יוסף הבא לקראתם, שנאתם אליו גוברת  והם מחליטים להרוג אותו:  "וַיִּרְאוּ אותוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אותוֹ לַהֲמִיתוֹ.  וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה--בָּא.  וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבּורוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלומותָיו. (בראשית ל"ז 18-20 (                                                                                                                      כאשר האחים רואים את יוסף מתקרב לקראתם, לבוש בכתונת הפסים, הם אומרים: "הנה בעל החלומות הלזה..." הם אינם משתמשים בשמו כדי להגביר את השנאה. הם משתמשים במילה "הלזה" (הזה) ובכך מביעים את יחסם המזלזל בו. ראובן, האח הבכור, מתנגד להמית את יוסף, ומציע שרק ישליכו את יוסף לבור. ראובן אומר זאת  מתוך כוונה שלאחר מכן הוא, ראובן,  יבוא אל המקום  יוציא את יוסף, ויחזירו הביתה, אל אביו. ראובן חשב שמספיק רק ללמד  את יוסף לקח על דברי ההתנשאות שלו. לאחר הדברים האלה פונה ראובן והולך. האחים שאינם  נשמעים לראובן,  מפשיטים את יוסף מכתונת הפסים, אחד הגורמים לקנאה ולשנאת יוסף ומשליכים אותו אל הבור. וללא רגשי אשם הם יושבים לאכול, והיו עדיין מתדיינים מה ייעשו בו - אם להרוג  אותו  או לא.             תוך כדי שהם דנים בנושא, ובמקום עוברת שיירת ישמעאלים. ויהודה מציע פתרון - הוא מציע למכור את יוסף לישמעאלים: "מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרוג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" (בראשית ל"ז 26-27( הפעם, מסכימים האחים עם יהודה. הם מכתימים את כותנתו של יוסף בדם העז ששחטו, ויוסף נמכר.  האחים מביאים לאביהם את כתונת יוסף המגואלת בדם, בטענה כי מצאו אותה והם "מתממים" ושואלים: "הַכְּתונֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא?". יעקב, כמובן  מזהה את הכותנת, ככתונת יוסף ומגיע למסקנה: "... חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרוף טורַף, יוֹסֵף".

פרשנות  מסורתית ומודרנית  לשאלה  מי מכר למי את יוסף?

לפי רש"י

הדבר אינו משנה, היו הרבה מכירות.

האחים הוציאוהו מהבור ומכרוהו לישמעאלים והם למדיינים והם לישמעאלים וכדומה. לשיטת רש"י ישנם מספר קשיים:

1.לשיטת רש"י המדינים מכרו למצרים, ואילו הפסוק אומר במפורש: "...ויקנהו פוטיפר.. מיד הישמעאלים..." (ל"ט, א')

2.רש"י אומר שהמדיינים קנו אותו מהישמעאלים, אבל בפרשה כתוב רק "...ויעברו אנשים מדיינים – סוחרים..." (ל"ז, כ"ח). ר' אליהו מזרחי סבור שרש"י סומך על הפסוק "והמדינים מכרו אותו אל המצרים", שהרי אם לא קנו מהישמעאלים, כיצד מכרו למצרים?

 לפי רש"י היו   שלש מכירות:

האחים מכרו את יוסף לישמעאלים

הישמעאלים  מכרו את יוסף למדינים

המדינים  מכרו את יוסף לפוטיפר.

לפי רבנו יוסף "בכור שור":

לדעתו, מדיינים, מדנים וישמעאלים אחים הם, בני פילגשי אברהם.

ישמעאל בן הגר, מדן ומדיינים - בני קטורה.

השיירה הייתה מעורבת בשלושתם. ולכן קראו להם פעם כך ופעם כך. הדבר דומה ליהודים שנקראים: יהודים, עבריים וישראלים

פרשנות מודרנית

1. אזור המכירה היה עמק דותן - אזור זה משמש למעבר שיירות מעבר הירדן - סוריה לכיוון מצרים, דרך הים. האחים נעו מאזור חברון צפונה לעבר עמק דותן – הוא אזור ג'נין כיום, כנראה עקב היובש והבצורת באותה שנה.  שהרי נאמר:   "...וישלחהו מעמק חברון..." (ל"ז, י"ד) אלא שהם הצפינו עד ג'נין מחוסר מרעה טוב.

 2. הבור המוזכר - כנראה מדובר בבור מים ידוע, ולכן הכתוב מפרש באופן מיוחד שהפעם הבור יבש. כפי שנאמר "...והבור ריק אין בו מים ", משמע אנו נמצאים בסוף הקיץ, ימים חמים במיוחד, שכבת המים יורדת ולכן הבור יבש. זו הסיבה שנאמר "השליכוהו אל הבור הזה אשר במדבר" - אזור זה אינו מדבר אלא כנראה שהיה חם ויבש.

 3. מהעובדה שזה בור מים ידוע, לכן מובן מדוע עברו שם שיירות, סביר להניח שעברו שם אנשים מדיינם   סוחרים.

 4. האחים עוסקים בדיון מה לעשות ביוסף. יהודה מציע למכור אותו לישמעאלים, מאחר והמדיינים לא עברו בנתיב זה בד"כ. בשלב זה יוסף עדיין שומע את שיחות האחים והוא ער לעובדה שרוצים למכור אותו. בהמשך, ניתן להניח שיוסף נרדם או אפילו התעלף היות והיה חם מאוד והרי "הבור ריק אין בו מים".

 5. האחים לא ממהרים למכרו שהרי כתוב " וישמעו אחיו" - שמעו אבל לא ביצעו . כנראה שהאחים המשיכו להיות עסוקים במרעה ולא מיהרו למכור את יוסף לשיירות הישמעאלים.

 6. שיירת המדיינים - סוחרים, באו לשאוב מים מהבור, רק להפתעתם גילו שם לא מים כי אם את יוסף ה מעולף.רמז לכך: "... וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור..." (שם, כ"ח).

 המדינים פוגשים את שיירת הישמעאלים ומוכרים להם את יוסף והם, הישמעאלים, מוכרים את יוסף למצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים.  על פירוש זה יש לשאול, הרי הכתוב אומר (לז', לו') - " והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים"  נאמר מדנים ולא ישמעאלים. אלא שניתן לומר שהמדנים   אלו הישמעאלים, לכן כתוב שם מדנים (ללא י') ולא מדינים (עם י') כפי שנאמר בתחילה. "מדנים" מלשון מדון אלו הישמעאלים שעסוקים במדון ובריב - כדרכם של הישמעאלים. כפי שנאמר   "...ידו בכל ויד כל בו..." ואילו הסוחרים קרואים מדינים.

יוסף האשים את אחיו בפרשת ויגש - "...ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי..." (מ"ה, ה'), שהרי הוא ישן או התעלף ורק לאחר מכן התעורר אצל המדיינים או הישמעאלים וחשב שאחיו מכרו אותו. שהלא פעמיים היה יוסף בבור, פעם ראשונה שהאחים השליכוהו ופעם שניה לאחר המקרה עם אשת פוטיפר, כפי שמופיע בפרשת מקץ (מ"א, י"ד): "...וישלח פרעה... ויריצוהו מן הבור..." - וַיְרִיצֻהוּ מחבלו שהרי הוא חי ונושם.  אבל אצלנו נאמר (ל"ז, כ"ח): " וימשכו ויעלו את יוסף" - שני פעלים - מאחר ויוסף לא הגיב, או שהתעלף מהחום, שהרי "הבור ריק אין בו מים", או שנרדם. לכן יוסף לא יכול היה לדעת שלמעשה אחיו לא הספיקו למכרו, שהרי הם התייעצו כפי שנאמר (שם, כ"ז): "...לכו ונמכרנו לישמעאלים... וישמעו אחיו..." ואח"כ נאמר ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף. יוסף שמע את שיח אחיו בנושא המכירה אבל לא היה עד למכירה ממש, כי אחיו עדיין לא החליטו. את הפסוק "וימשכו ויעלו את יוסף" יש לשייך למדיינים הסוחרים ולא לאחיו כי כך נאמר "ויעברו אנשים מדיינים... וימשכו ויעלו..."   ואח"כ     " וימכרו את יוסף לישמעאלים ".  ואכן אח"כ נאמר (ל"ט, א'), שפוטיפר סריס פרעה, קנה אותו מיד הישמעאלים הנקראים גם מדנים (להבדיל מהמדיינים).  אח"כ בפרשת ויגש - כאשר יוסף מתגלה לאחיו הוא אומר להם (מ"ה, ד') "...אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה..." . יוסף מצא עצמו אצל הישמעאלים שלהם הוא נמכר בעבור עשרים כסף והן הביאוהו מצריימה, כי כרגיל אורחות הישמעאלים באות מגלעד בדרך הים למצרים. זו השיירה שראו אחי יוסף מרחוק כמו שכתוב "...וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים..." , זו שיירה גדולה וכבדה שנראית מרחוק. לעומת זאת, המדיינים הסוחרים היו מהאזור והם לא ירדו מצרימה. כך הכל מסתדר, האחים אכן לא שקרו ליעקב, כי כאשר באו לבור הם מצאו אותו ריק וחששם היה גדול שאולי חיה רעה משכה אותו החוצה וטרפה אותו. לכן גם האחים לא יכלו לומר דבר לראובן כאשר מצאו שהבור ריק, מאחר ולא הם משכו את יוסף מהבור אלא המדיינים הסוחרים.

חוות דעתי לשאלה מי מכר למי את יוסף?

לדעתי פרשנותו של רש"י לגבי שאלה זו היא הפרשנות הטובה והמשכנעת יותר מבין הפרשנויות שהצגתי.  רש"י טוען שהיו  מספר מכירות  של יוסף ואין זה משנה מי  מכר את יוסף למי, אלא  העיקר הוא שיוסף נמכר.  לאורך כל  הפרשנות,  רש" י מבסס את  דבריו על הכתוב בפסוקים הנוגעים בדבר ולכן הפרשנות שלו ברורה ומשכנעת  ללא כל ספק את הקורא. מנגד פרשנותם של  רבינו וכן הפרשנות המודרנית אומנם מבוססים על הכתוב  בפסוקים הנוגעים בעניין מכירתו של יוסף, דבר האמור לשכנע את הקורא  אך יחד  עם זאת ישנה חוות דעת אישית של הפרשנים בנוגע לכתוב, דבר המקשה על הקורא לקבל את הפרשנות באופן ודאי וחד משמעי  ולכן הפרשנויות הנ"ל  אינן משכנעות  מספיק, מי מכר למי את  יוסף?    

2. פרשנות  מסורתית ומודרנית  לשאלה  האם חלומות יוסף היו חלומות נבואיים?

פרשנות מסורתית לפי חז"ל

האם היו חלומותיו של יוסף חלומות נבואיים? האם הייתה נבואה של העתיד, כמו בחלומות שרי פרעה ובחלומו הכפול של פרעה ? לדעת חז"ל והמפרשים אחרים אין ספק שהחלומות הן חלומות של נבואה. בסיפור יוסף ואחיו תופסים החלומות מקום מרכזי, ובהם משתקפת ההתערבות האלוהית הנסתרת.  אין זה מתקבל על הדעת כי דווקא חלומות יוסף, המשמשים נקודת מוצא, יחרגו מכלל החלומות האחרים.
אולם כשנשווה את צמד חלומותיו של יוסף לשני צמדי החלומות הבאים בהמשך הסיפור, נמצא כמה הבדלים עקרוניים המקשים על תפיסה זו:
א. חלומות השרים ופרעה זכו לפתרונו של יוסף, המפענח את הוראתם הכללית אך גם כל פרט שבהם. חלומות יוסף, לעומת זאת, אינם זוכים לפתרון מוסמך ומפורט במהלך הסיפור.
ב. בבוא יוסף לפתור את חלומות השרים ואת אלו של פרעה, הוא מדגיש ביותר שם שמים , ובכך הוא מייחס הן את החלומות עצמם והן את כשרונו לפותרם לאלוהים. ייחוס כזה לא נעשה לחלומותיו של יוסף, לא בדבריו שלו או של אחרים, ולא בלשון הכתוב: שם שמים לא נזכר כלל בקשר לחלומות יוסף.
ג. לאחר שפתר יוסף לשרים ולפרעה את מה שחלמו, מספרת התורה על התגשמותם המלאה של חלומותיהם בהתאמה למה שפתר⁴. בכך מתברר לנו שהיו אלה הודעות אלוהיות לאותם אישים. לגבי חלומות יוסף - אין עדות מפורשת בכתוב האם התגשמו וכיצד.
ד. התכלית שלשמה הודיע אלוהים לשרים ולפרעה בחלומותיהם את העתיד להתרחש ברורה לנו: החלומות מהווים אמצעי לשינוי מצבו של יוסף מאסיר בבור למשנה למלך מצרים. אולם מה תכליתה של הודעת העתיד האלוהית ליוסף?

ב. הגישה המקובלת למשמעות של חלומות יוסף והקשיים עליה

פרשנות  מודרנית על פי הרב אלחנן סמט

קשה למצוא תשובות מספקות לשאלות אלו בדברי המפרשים: נראה כי המפרשים לא ראו צורך לעסוק בפתרון חלומותיו של יוסף, משום שהדבר נראה להם פשוט. המסר בחלומו של יוסף כה בהיר, עד כי נדמה שאין צורך כלל בפתרון. זאת, שלא כמו בחלומות השרים ופרעה, שבהם מצויים סמלים קשי פענוח. ועוד זאת: פתרון חלומותיו של יוסף מצוי כבר בדברי האחים: "המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו", ובדברי יעקב: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה". ואף שאמירות אלו נאמרו בטענה ובסימן שאלה בסופן ,נראה שהן הן הפתרון הנכון של החלומות.
אולם אין התייחסות זו מספקת: דרכי פתרון חלומות - מיוסף עצמו למדנו. הפותר צריך לתת דעתו על משמעותו של כל פרט בחלום. מה אפוא פשר הסמל של אלומות האחים המשתחוות לאלומתו של יוסף בחלום הראשון? ומדוע אין הן משתחוות ליוסף עצמו, כמו שעושים גרמי השמים בחלום השני? ומדוע זה מדומים האחים בחלום הראשון לאלומות ואילו בשני לכוכבים? ומדוע מופיעים השמש והירח, כסמל ליעקב ואשתו, דווקא בחלום השני, בעוד שבחלום הראשון אין להם כל השוואה?
ועוד: הצד השווה בין שני החלומות הוא ההשתחוות ליוסף (ועל כן אומר יוסף: "הנה חלמתי חלום עוד"). מה צורך אפוא בשני חלומות האומרים דבר אחד? על שאלה דומה ענה יוסף באמרו (מ"א, לב): "ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשתו". אולם תשובה כזו אינה אפשרית ביחס להישנות חלומו של יוסף, שכן שנים רבות (עשרים ושתיים שנה) עברו עד להתגשמות חלומו.

חוות דעתי  לשאלה  האם חלומות יוסף היו חלומות נבואיים?

לדעתי הפרשות המודרנית  לפי פרשנותו של הרב אלחנן סמט היא הפרשנות הטובה והמשכנעת יותר לעומת פרשנותם של חז"ל. פרשנותו של הרב סמט הינה פרשנות אשר משכנעת את הקורא בעניין, וכל פרט ופרט המופיעים בחלומות, מקבילים פירוש דבר אשר משכנע ומקל על ההבנה של החלומות. לעומת זאת לדעתם של חז"ל אין צורך בפרשנות של כל פרט ופרט המופיע בחלומות דבר המצריך מן הקורא לפרש בעצמו את הפרטים השונים המופעים לאורך החלומות, כלומר על הקורא להשלים את הפערים והפרטים החסרים בכדי שיוכל להגיע לידי  הבנת התמונה השלמה  בצורה הטובה ביותר דבר המקשה עלינו הקוראים, ולכן אני חושבת כי פרשנותו של הרב סמט היא פרשנות ברורה ומפורטת בצורה הטובה ביותר. 

רפלקציה לאחר ביצוע שלב ראשון

עד שלב זה איסוף החומר היה קשה מאוד בשל הצפת המידע הקיים היום בעולם הטכנולוגי המתקדם  וכן בשל הקושי לברור את החומר ולקשר אותו לעבודתי, אך לאחר חיפושים רבים  הצלחתי למצוא חומר. שלב איסוף החומר נעשה בצורה טובה, אך תחילה התקשיתי  לבחור שאלות  שאוכל לענות עליהן בצורה ברורה שהקורא יבין אותן וכן לקשר את דעתי האישית בעניין. במהלך כתיבת התשובות לשאלות לאט לאט גם ניסוח השאלות וגם ניסוח התשובות התבהר.         לסיכום אני חושבת שעבודתי יעילה ומוצלחת וכמו כן אני חושבת שאני עומדת יפה בלוח הזמנים.

רפלקציה אישית לאחר סיום העבודה

כעת לאחר שסיימתי את כתיבת העבודה  מתוך בחירה לבצע את עבודה זו באופן יחידני למרות שניתנה האפשרות לבחור ולבצע עבודה זו בזוגות, אני חושבת כי בחירה זו הייתה בחירה שקולה. אני חושבת שהצלחתי למלא את תפקידיי בעבודה זו כפי שהוגדרו, למרות כל העומס הלימודי, הרגשי והחברתי  הצלחתי לשלב בינם לבין העבודה והצלחתי לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן.          במהלך עבודה זו למדתי דברים רבים על עצמי: למדתי לתכנן לוח זמנים ולעמוד בו, יכולת לשלב בין לימודים, חיי חברה וחיים פרטיים,  כאשר ישנו דבר שמעניין אותי אני אלך ואבדוק אותו ואלמד תוך כדי.                                                                                                                                    לסיכום ברצוני לומר שהנושא  אותו בחרתי לעבודה "יוסף ואחיו" עניין אותי מאוד  וכיום כשסיימתי את העבודה אני יכולה לומר שלמדתי דברים חדשים על סיפור זה שלא ידעתי קודם לכן. 

בבליוגרפיה:

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/b9-2.htm

http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/zuckm/48.html

http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/yosf_wexw.html

תשובות לשאלות חקר

שאלת החקר הראשונה:

מה היו דרכי הפעולה של אלוקים בסיפור סדום, ומה ניתן ללמוד מהן על מציאותינו כיום?

על פי מאמרו של אראל סגל הלוי, סיפור העיר סדום בא בעצם ללמד אותנו את דרך ה', שכן מצווה זו, של הליכה בדרכי ה', מצויינת פעמים רבות בתנ"ך. הוא מציין כי ניתן ללמוד על דרכי האל על פי דבריו לאברהם, לפני שהשמיד את העיר סדום:

בראשית יח17-21: "וה' אָמָר 'הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. וַיֹּאמֶר ה' 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאֶתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה'"

בקטע זה מוצגים כמה היבטים לדרכי ה'. ראשית, במילים "ארדה נא ואראה" מדגיש ה' את החשיבות של השיפוט- אין עלינו לשמוע ולהקשיב לשמועות, וכאשר מדובר בתהליך מתן דינו של אדם, עלינו תמיד לבחון את המצב במו עיננו. כמובן שה' לא צריך לרדת אל העיר סדום על מנת לדעת את רמת החטא המתנהלת שם, אך זוהי דרכו של ה'. בהמשך, מתנהל דיון בין אברהם לה', על כך שאין להשמיד את סדום, מפני שכאשר עוד קיימים צדיקים בעיר- אין להשמיד אותה על חוטאיה. מדיון זה אפשר ללמוד שאין להשמיד צדיק עם רשע- לכן גם כאשר אברהם מציע לה' שאם יימצאו 10 צדיקים בסדום- לא ישמיד את העיר, הוא נענה בחיוב. כלומר ה' מחזק את דברי אברהם, ובכך טוען שחייהם של אפילו 10 צדיקים שווים יותר מהמוות של עיר חטאים שלמה. בפסוק י"ט שולח ה' את מלאכיו לעיר סדום, לשליחות מסוכנת ביוחד- על כן שבעיר סדום היה קיים חוק מקובל שהוא אי הכנסת אורחים. לכן כאשר שלח אותם ה' אל העיר, קראו תושבי העיר לאניסת המלאכים. על מנת לשלוח אותם לעיר, היה צריך ה' להשקיע מאמץ במציאת צדיק בעיר, כך שידע שמלאכיו יהיו מוגנים. גם מכאן ניתן ללמוד על דרכי ה'- השקעה ומאמץ על מנת להגן על אנשיו. דבר נוסף שניתן ללמוד על דרכי ה' הוא כאשר הוא מציל את לוט מחורבן העיר. ניתן לראות שגם לאחר שגילה שישנו רק צדיק אחד בסדום, בוחר להציל אותו ולא להשאירו להיחרב יחד עם חטאי שאר התושבים.

לאחר הבחנותיו בנוגע לדרכי האל הבאות לידי ביטוי בסיפור סדום, מציג הכותב כיצד באות דרכים אלו בימינו שלנו.

ראשית- בנוגע לניהול מלחמות. בהיבט הראשון של דרכי ה', דרך הפעולה היא לראות בעיניים, ולא לפעול על פי שמועות. כך גם במלחמה כיום- אין עלינו להיכנס ולהילחם במקומות ש"שמענו" שבהם התרחש מקרה טרור או מקרה של אי-צדק. אלא צריכים אנחנו להסתכל בעצמינו, לבחון את המצב ורק אז, בהתאם, לפעול. נושא המלחמות בא גם בהיבט של איסור השמדת צדיקים. כלומר, גם כאשר עלינו לפגוע באזור מסוים, שבו ישנם טרוריסטים- אך גם צדיקים- אשר מסרו מידע, מנעו מאנשים להצטרף לארגוני טרור, ובכלל אנשים טובים וחפים מפשע, עלינו להצילם, ולא להשאירם להיחרב על חשבון חטאי הסביבה.

שנית- בנוגע לשאיפות לעומת המציאות. היבט זה של דרכי ה' המוצגות בקטע דווקא מתייחס אליהן בצורה שונה. בתורה מוצגים כמה "כללים" הסותרים בעצם את דרכי ה' המוצגות בסיפור סדום, על מנת להקל על חיינו. ידוע הרי שהשאיפה לפעול על פי דרכי ה' כמעט ואינה אפשרית למימוש, לכן התורה סותרת דרכים אלה. על פי התורה- לא חייב לנהל משפט אישי לכל בן אדם, וניתן לנהל מלחמות נגד עיר שלמה. כמו כן, בעת כיבוש עיר, ניתן להרוג את כל אלו המסוגלים להילחם, בלי לדאוג מיהו הצדיק ומיהו לא, ועל כך נאמר :אוי לרשע ואוי לשכנו". אמירות אלה סותרות כמובן לחלוטין את דרכי האל- להציל את צדיקי העיר, שכן אינם נוטלים חלק בחטא השאר, והעניין של שיפוט קפדני בנוגע של דינו של אדם. כמו כן, נאמר כי גם במצב שבו נאלצנו להרוג אנשים שאינם רשעים, אין סיבה לשמוח על כך, ואם אנו יודעים בוודאות שישנו צדיק במקום, מחובתנו להצילו.

לסיכום, גם כאשר השאיפה לקיים את דרכי ה' קשה ומאומצת, כשאנחנו מחליטים לקיים- עשינו מצווה גדולה, מצוות והלכת בדרכו.

שאלת חקר שנייה:

מדוע ניצל לוט מבין כל אנשי סדום?

לאחר שהחליט ה' על השמדת העיר סדום, החליט בכל זאת להציל את לוט ומשפחתו- גם כאשר התברר שאין מספיק צדיקים בעיר להצלתה.

בפרשנותו של הרב יונתן גרוסמן, הוא מעלה את התהייה- מדוע הצילו המלאכים את לוט, גם כשהתברר כי אין מספיק צדיקים בעיר? ובכן, הרב מציג שתי סיבות שונות למעשה זה, אשר קשורות בבסיסם. הסיבה הראשונה מוצגת בבירור רב בסוף תיאור הפיכת סדום. בסוף הסיפור אומרת התורה:

"ויזכֹּר א-להים את אברהם וַיְשַלַּח את לוט מתוך ההפֵכה בהפֹך את הערים אשר ישב בהן לוט (י"ט, כט)."

פסוק זה טוען בעצם שללוט ישנה "זכות-אבות", על שם שהוא בן אחיו של אברהם בן בריתו של ה'. למרות שדרכיהם נפרדו זמן רב לפני, עדיין חלה עליו הזכות המשפחתית. אם נסתמך על סיבה זו בלבד, נוכל לטעון שללוט כאישיות עצמאית אין זכות להינצל, ושזכות זו ניתנת לו אך ורק בזכות קשריו המשפחתיים. לעומת זאת, על מנת להבין לחלוטין את הסיבות להצלת לוט עלינו לבחון את התנהגותו לאורך כל הסיפור, ובעיקר לאירוח מלאכי ה'. ניתן גם להשוות את אירוח לוט את המלאכים לאירוח אברהם אותם בפרק הקודם, על כן שהיו דומים ביותר. תיאורי האירוחים דומים מאוד, אך לעומת אברהם מציגים את לוט כ"חיוור" בהשוואה זו. למשל, לעומת הסעודה המפוארת שערך אברהם - "לושי ועשי עֻגות... ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אֹתו" (י"ח, ו-ז) - מתוארת הסעודה שהכין לוט במילים הקצרות "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (י"ט, ג). כמובן שאין להשוות, מפני שלאברהם הגיעו המלאכים בשעת צהריים, שבה נהוג לאכול, בעוד שללוט הגיעו המלאכים בשעת ערב, שבה נהוג לישון. כמו כן, ניתן גם להתייחס לעובדה שלוט ערך משתה למלאכים, מעשה המצביע על השקעה רבה, מכיוון שלא היה דרך אירוח מקובלת. באופן כללי יש לומר כי הכתוב מחזק בו-זמנית את שתי הטענות - הטענה בדבר עדיפותו של אברהם על לוט והטענה השוללת את קיומה של עדיפות שכזו - וגם אם נדמה לעתים שלוט אינו מכניס אורחים כאברהם, מיד אחר כך נראה שלוט למד מידה זו מאברהם בשלמות. כמו כן, ניתן להשוות גם בין תוצאות אירוח המלאכים, לקראת עזיבתם של אורחיו זוכה אברהם לבשורת הבן. במובנים מסוימים יש לראות זאת כשכר טוב על פעולתו. באופן דומה יש לקרוא גם את השתלשלות הסיפור על הצלת לוט. בשל טרחתו היתרה לרווחת אורחיו, שאותה עשה תוך הסתכנות באיבוד בנותיו ובסכנת נפשות של ממש, זכה לוט לשכר טוב - הצלתו מהעיר העומדת להיחרב. ה' חמל על לוט בגלל חמלתו שלו על הזרים שנקלעו לסדום. מן הסתם ידע לוט מה צפוי להם בעיר זו, ולשם הצלתם סיכן את נפשו; במובן זה הרוויח לוט את הצלתו שלו, כאשר התברר לו לפתע כי אותם זרים שהציל מאנשי סדום אינם אלא מלאכי ה', והללו השיבו לו כגמולו והצילוהו מגורלם של יתר אנשי העיר.

נמצא שלוט ניצל מסדום בגלל שתי סיבות שונות. ראשית - הוא ניצל בזכותו של אברהם, המגִנה על כל משפחתו, ואשר די היה בה כשלעצמה להציל את לוט מתוך ההפֵכה. אך גם בזכות עצמו ניצל לוט- ראוי היה להינצל מגורל הרשעים, שהרי לא נמנה עמהם, ושהיה צדיק בסדום. במעשיו הוכיח לוט את צדקתו, וזכה להצלה.

שאלות ותשובות עומר אדרעי וים כהנא, יעקב ולבן

עבודה בתנ"ך

 יעקב ולבן

[מגישות: ים כהנא ועומר אדרעי]

תיחום יחידה: בראשית, פרק כ"ט.

    

שאלות חקר:

1.    מהם האינטרסים של לבן ויעקב (כל אחד לעצמו)?

2.    באילו דרכים מתפרשים יחסיהם של לבן ויעקב?

(מקור א') בראשית כ"ט , קטע מגבעת חלפון.

גליה סמו

מבוא

בראשית כ"ט מספר את סיפורה של התחלה חדשה. יעקב הנמלט מזעם עֵשָׂו מגיע אל התחנה האחרונה במסעו – אל פדן ארם, אל בית דודו לבן. הסיפור בפרק כ"ט מתאר כיצד יעקב בונה בבית לבן חיים חדשים: הוא נושא לאישה את שתי בנות לבן ומקים משפחה. הקורא, המלווה את יעקב בדרכו אל בית לבן ועוקב אחר ניסיונותיו להתמודד עם הסביבה החדשה ועם מנהגי המקום הזרים לו, חש את בדידותו ואת פגיעותו של יעקב. יעקב אמנם הגיע אל בית דודו, אולם הוא עומד בהתמודדויות לבדו, שכן מתברר שהדוד הזה הוא יריבו ולא בעל בריתו. חלק נכבד מן הקשיים העומדים בדרכו של יעקב מקורם בתכנוניו ובמזימותיו של לבן.

בקריאת הסיפור ננסה לעקוב אחר הפן שהופך את יעקב לנגיש כל כך, אנושי ודומה לכל אחד מאיתנו: כיצד הוא מתמודד עם הבדידות והזרות?

יעקב מגיע לחרן - מה עושה זר המזדמן למקום חדש?

זר המזדמן למקום חדש בודק את הסביבה, מנסה ללמוד את מתארה וקושר שיחה עם אנשי המקום כדי לברר פרטים נוספים על מקום הימצאו.

וכך בדיוק יעקב פועל. הוא בודק את הסביבה, רואה באר לפניו, ומנסה לקשור שיחה עם הרועים שנקבצו בקרבת הבאר.

נחמה ליבוביץ'[1] עמדה על בדידותו ועל זרותו של יעקב המשתקפות מהשיחה עם הרועים.

יעקב הוא הפותח בשיחה עם הרועים. הוא מכנה אותם "אחיי", כינוי שמטרתו ליצור קרבה ראשונית בינו לבינם. הרועים, שנמצאים בסביבתם הטבעית, אינם חשים צורך להשיב לו באותה מטבע. חריגותו של יעקב בולטת, ולהיטותו ליצור קשר אנושי במקום החדש עולה מן הטקסט.

יעקב מפנה אל הרועים מספר שאלות. שתי הראשונות ארוכות יותר מתשובתם של הרועים:

[יעקב]: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?

[הרועים]: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

[יעקב]: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן-נָחוֹר?

[הרועים]: יָדָעְנוּ.

הרועים עונים ליעקב בקצרה, אינם מוסיפים פרטים מעבר למה שנשאלו, ואף אינם שואלים את יעקב אודות עצמו. לאט-לאט השיחה תופסת תאוצה, הרועים מתחילים לספק יותר מידע (וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן), וכשהוא שואל אותם על האבן, הם משיבים באריכות יתרה, אולי מפני שהם מקווים שיעזור להם להסיר אותה מעל פי הבאר.

גם המספר מרחיב בתיאור האבן והבאר: הבאר גדולה, ועל פיה אבן כבדה. השקיית הצאן מתרחשת רק לאחר שכל העדרים המקומיים מוּבלים אל הבאר, מכיוון שרק במאמץ משותף של כל רועי הצאן המקומיים אפשר להסיר את האבן הכבדה מהבאר. חשיבותו של הפרט הזה תתברר בהמשך, כאשר יעקב לבדו יסיר את האבן מעל פי הבאר וישקה את צאן לבן.

מה קרה בין יעקב לרחל בפגישתם הראשונה?

כשיעקב רואה את רחל הוא מתרגש מאוד, ולדעת פרשנים רבים – מתאהב בה ממבט ראשון. על התרגשותו הרבה מעידה הפעלתנות האוחזת בו, המודגשת באמצעות רצף הפעלים בפסוקים 12-10: כַּאֲשֶׁר רָאָה... וַיִּגַּשׁ... וַיָּגֶל... וַיַּשְׁקְ... וַיִּשַּׁק... וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ וַיַּגֵּד. התרגשותו מביאה אותו לעשות לבדו את מה שהרועים המקומיים יכולים לעשות רק יחד: הוא גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את צאן לבן. זו כוחה של אהבה, המפעילה את האדם להוציא מעצמו את המיטב ואת הרצון להרשים את אהובתו. משום כך נזכר הביטוי הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר חמש פעמים בקטע[2], ובפסוק 2 נאמר וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר, אות לכובדה. גם הרועים מעידים (בתשובה לשאלת יעקב מדוע אינם גוללים את האבן ומשקים את הצאן): לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן (פס' 8)[3].

לא רק האבן המוּסרת מעל פי הבאר מעידה על התרגשותו של יעקב, אלא גם פעולותיו לאחר השקיית צאנו של לבן: יעקב נושק לרחל ובוכה. נשיקה זו היא אחת הפעמים היחידות במקרא שבהן גבר נושק לאישה[4]. נדירותו של תיאור כזה מעידה על ייחודו ועל משמעותו של האירוע, כלומר על אופי רגשותיו של יעקב כלפי רחל ועל התרגשותו הרבה על שהגיע למקום חפצו. הקורא מקווה, יחד עם יעקב, שאולי עתה תמה בדידותו ושוב לא יהיה בודד אלא חלק ממשפחה.

מאיר שלו (בספרו "בעיקר על אהבה") היטיב לתאר את רגשותיו של יעקב הנושק לרחל ובוכה:

"פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה. האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה, הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?

אין ספק שהמעמד כולו היה מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.

ואכן, מן הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק שבעתיים.

אם כן, המסע לא תם שם, על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג".

עוד מבקש המספר להדגיש שפגישתם של יעקב ורחל הייתה אמנם אירוע מכונן ומשמעותי, אך היא גם התנהלה על פי המקובל בפגישת זוג העתיד להינשא. על כן תיאור הפגישה של יעקב עם רחל ליד הבאר הוא על פי השלבים של טקס אירוסין[5], המופיע גם בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כ"ד 33-10) ובסיפור פגישת משה עם בנות יתרו (שמות ב' 21-15).

ארבעת השלבים של סצנת האירוסין מופיעים בסיפורנו. נעיין בטבלה הממחישה זאת:

שלבי סצנת האירוסין	אירוסי יעקב ורחל
הגיבור יוצא לארץ נכר	וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם (1)
הגיבור פוגש נערה ליד הבאר   שואב עבורה מים נזכרים ייחוסה ובתוליה של הנערה	וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה …וְהִנֵּה רָחֵל ...בָּאָה עִם  הַצֹּאן (6-2) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב... וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (10) רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (10)
הנערה רצה לביתה לבשר על בוא הזר (מופיע השורש רוצ/מהר)	וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ (12)
נקבעים תנאי אירוסין (לעתים לאחר סעודה מפוארת)	אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (18)

רמאי פוגש רמאי גדול ממנו

לבן שמע על בוא יעקב ורץ בהתרגשות לקבל את פניו. המספר מתאר את קבלת הפנים החמה שמעניק לבן ליעקב באמצעות רצף פעלים: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן... וַיָּרָץ... וַיְחַבֶּק... וַיְנַשֶּׁק... וַיְבִיאֵהוּ... וַיֹּאמֶר לוֹ  (פס' 14-13). קבלת הפנים הזו מטעה את יעקב לחשוב שהגיע למקום מבטחים. הוא נותן אמון בלבן ומספר לו את קורותיו, כנראה גם כיצד באו לידיו הבכורה והברכה. לבן מרגיע אותו ואומר לו שהגיע למקום הנכון – אל חיק משפחתו: וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה. ממבט ראשון נראה שתקופת בדידותו של יעקב תמה – הוא הגיע למקום הנכון ופגש את האדם הנכון, ומעתה צפוי לו עתיד מבטיח בחיק משפחה חמה ואוהבת.

רק מאוחר יותר מתברר שקבלת הפנים היא ברובה העמדת פנים, ויעקב, שעזב את משפחתו כדי לא לשלם את המחיר על רמאותו, נפל בחיקו של רמאי גדול ממנו, שיביאו לשלם את מלוא המחיר על מה שעולל לאחיו.

האירוניה במצבו של יעקב נרמזת בחזרתה של המילה אח בקטע: יעקב רואה את רחל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (פס' 10). הוא משקה אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (פס' 11) ומספר לרחל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא (פס' 12). לבן מבקש לשלם ליעקב שכר מכיוון שאָחִי אַתָּה. השימוש באח מסמן קרבת משפחה כלשהי ולאו דווקא קרבה מדרגה ראשונה. ריבוי המשמעויות הזה רומז לאירוניה שבמצבו של יעקב: יעקב, שרימה את אחיו, נופל ברשתו של אחיו לבן, והפעם מדובר ברמאי גדול ממנו, שישיב לו מידה כנגד מידה על רמאותו כלפי עֵשָׂו אחיו.

במה עולה לבן על יעקב ביכולתו לרמות?

חודש לאחר בוא יעקב לפדן ארם, לבן שואל את יעקב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? (פס' 15). משאלה זו אנו למדים שבמשך החודש הזה יעקב לא נהג כאורח אלא עבד בשירותו של לבן. מול חריצותו של יעקב עומדת רדיפת הבצע של לבן, הניכרת בעצם המתנתו חודש תמים לפני שהביע נכונות לשלם ליעקב על עבודתו.

שאלתו של לבן מעידה על כישרונו בניהול משא ומתן, שכן הוא מבקש מיעקב שיציין כמה ברצונו להשתכר – צעד ידוע בקרב מעסיקים שמתמרנים את עובדיהם להשתכר שכר נמוך ממה שמגיע להם. לבן מנצל כאן את חוסר הניסיון של יעקב בעבודת שכיר, את גילו הצעיר ואת ריחוקו ממשפחתו ומסביבה תומכת.

ואכן יעקב נופל ברשת של לבן, ועונה אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (פס' 18). תשובתו של יעקב מפורטת ומגדירה בדיוק באיזו בת הוא מעוניין מבין שתי בנותיו של לבן. תשובה זו הפכה למטבע לשון (ברחל בתך הקטנה) המתארת הגדרה מדויקת או פירוט מלא של בקשה או של התחייבות, בלי פרטים עמומים או נתונים לפרשנות.

שבע שנות העבודה שמציע יעקב בתמורה לרחל הן עדות לאהבתו הגדולה אליה: הן המספר שבע כמספר טיפולוגי המעיד על שלמות אהבתו ונכונותו לתת עבור רחל תשלום הולם, והן העובדה ששבע שנות עבודה מרובות אף יותר משנות עבודתו של עבד, על פי חוקי התורה (שמות כ"א 2).

התמורה הגדולה שיעקב מציע עבור רחל נובעת גם מהעובדה שהוא הגיע לבית לבן בידיים ריקות, ואינו יכול, כעבד אברהם בשעתו, להציע מתנות יקרות ערך עבור הכלה. שוב אנו חשים באירוניה, כשמתברר שהאיש ששאף להיות שליט על משפחתו נאלץ להשתעבד לבן משפחתו, ושהברכה שלקח במרמה - יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (כ"ז 29) אינה יכולה להצילו במצוקתו.

המספר מקדים לתשובתו של יעקב הערה מבארת: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (פס' 17-16). ללבן יש שתי בנות שונות זו מזו: הבכורה, לאה, היא בעלת עיניים רכות (ואפשר לפרש: יפות או עצובות, או: שראייתה חלשה). אולי אזכור עיניה הרכות של לאה רומז שרק עיניה היו יפות. לעומתה רחל, הבת הצעירה, שהיא יפת תואר ויפת מראה.

האם לבן מסכים להשיא את בתו ליעקב?

לבן משיב ליעקב: טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר. שְׁבָה עִמָּדִי (פס' 19). לכאורה יש בתשובה משום הסכמה לתנאיו של יעקב. אך שלושה פרטים בתשובתו של לבן מעידים שכבר בשלב הזה הוא מניח את היסודות למעשה המרמה:

הפרט הראשון – לבן מכנה את בתו אֹתָהּ ואינו נוקב בשמה, בניגוד לציון שמה של רחל בתנאיו של יעקב.

הפרט השני – אין בתשובת לבן הסכמה מוצהרת לעסקה אלא מעין חיווי דעה עליה. לאחר שנודע לקורא מה עשה לבן בליל החתונה, מתברר שהמשפט הזה מהווה התחמקות מושלמת מהתנאים המדויקים שהציב יעקב.

הפרט השלישי – המשפט האחרון שאומר לבן ליעקב – שְׁבָה עִמָּדִי, מעיד על מטרתו: לאחר שיעקב עובד אצלו במשך חודש, לבן כבר נוכח בחריצותו ובמיומנותו של יעקב כרועה צאן, וכל מטרתו היא להשאיר אצלו את יעקב כדי להשביח את צאנו ולהרבותו. לכן הוא מחפש כל דרך להאריך את שהותו של יעקב אצלו, ובמקום שבע שנות עבודה התרמית תביא לכך שלבן יקבל מיעקב ארבע עשרה שנות עבודה בחינם – רווח עצום לכל הדעות. 

הרמאי שרומה

הפסוק הבא מעיד שיעקב הבין את תשובת לבן כפשוטה – כהסכמה לתנאיו – והוא עבד אצל לבן שבע שנים. בפרק כ"ט המספר אינו מרחיב בתיאורן של שבע שנים אלה, אולם בפרק ל"א יעקב מתאר את העבודה הקשה כרועה הצאן של לבן. לנשיו הוא אומר: בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן; וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי (ל"א 7-6). בלבן עצמו הוא מטיח: רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ. אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי (ל"א 40-38). מפסוקים אלה עולה שיעקב עבד עבור לבן בנאמנות ולא נהנה מטובות הנאה שהגיעו לו מתוקף תפקידו כרועה הצאן של לבן. הוא נמנע מלאכול מן הצאן, נמנע מלהביא ללבן שארי כבשה שנטרפה[6], וביצע את מלאכתו בנאמנות בימי הקור הקשים בחורף ובימי החום הקשים בקיץ.

מתיאורים אלה עולה שוב תחושת בדידותו של יעקב. אף על פי שישב בקרב בני משפחתו הוא לא הרגיש חלק מהם. בינו לבין לבן לא שררו יחסי אמון או קרבה; לבן גמל לו על נאמנותו בהתעמרות, בהרעת תנאיו ובצמצום משכורתו. ואף על פי שהמספר אינו מרחיב בתיאורן של שנות עבודתו של יעקב, אין ספק שיעקב חש היטב את מחירו של הניתוק ממשפחתו.

בפסוקים אלה מתואר בקצרה ששנים אלה חלפו ביעף, כְּיָמִים אֲחָדִים, כיוון שאהבתו של יעקב לרחל וקרבתו אליה הקלו את משא העבודה הקשה. הביטוי הזה, יָמִים אֲחָדִים מופיע גם בדברי רבקה בתיאור משך גלותו של יעקב מבית משפחתו. רבקה מייעצת ליעקב להישאר אצל אחיה יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ (כ"ז 44), והנה, אותם ימים אחדים עוברים על יעקב בעבודה קשה ובתחושת קיפוח. כך גם ביטוי חיובי זה הוא בעצם רמז לגעגועיו של יעקב למשפחתו.

האם יעקב קיבל את השכר שציפה לו?

בתום שבע שנות העבודה יעקב מזכיר ללבן כי מילא את חלקו ותובע את שכרו: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ (פס' 21). הכינוי 'אשתי' מוכיח שיעקב ורחל נחשבו בתקופת אירוסיהם כנשואים, אם כי לא מימשו את נישואיהם, מצב המוכר לנו גם מתרבויות המזרח הקדום.

תגובתו המילולית של לבן אינה נמסרת, אות נוסף למזימתו. הוא פועל מיד, ושליטתו בנעשה מודגשת באמצעות הפעלים הרבים המתארים את מעשיו: וַיֶּאֱסֹף לָבָן... וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה... וַיִּקַּח אֶת לֵאָה... וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו (פס' 23-22). לאה ויעקב פסיביים במעשה זה, לבן הוא המפעיל אותם ומוציא לפועל את תרמיתו שלב אחר שלב: הוא עורך חגיגת כלולות, ובערב בחסות החשכה הוא מרמה את יעקב ומביא אליו את לאה במקום רחל. מימוש הנישואין (וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, פס' 23) אינו מאפשר ליעקב לחזור בו מנישואיו, ולאחר גילוי התרמית נותר לו רק לזעום: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? (פס' 25).

האם העונש שיעקב קיבל מגיע לו?

תשובתו הצדקנית והמתחסדת של לבן אינה מותירה מקום לספק באשר לתכנוניו המוקדמים לבצע את החילופין: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (פס' 26). עתה ניצב יעקב לבדו מול חטאיו בעבר, ונאלץ לשלם לבדו את המחיר על המזימה שרקם עם אמו, שכן החילופין בין רחל ללאה הן עונש ליעקב על פי העיקרון של מידה כנגד מידה על תרמיתו בפרשת הבכורה והברכה:   

1.       בשני המקרים מעשה המרמה מצליח עקב מוגבלות בראייה. יעקב רימה את יצחק אביו באמצעות ניצול עיוורונו. לבן הערים על יעקב בחסות החשכה.

2.       בשני המקרים השורש ר.מ.ה מופיע בתיאור המרמה: וַיֹּאמֶר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (כ"ז 35); ...וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (כ"ט 25).

3.       בשני המקרים השורש ב.כ.ר מופיע בתיאור המרמה: וַיֹּאמֶר [עֵשָו ליצחק]: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח... (כ"ז 36); וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (כ"ט 26).

הדמיון המובהק בין שני מעשי המרמה מוביל בהכרח את הקורא למסקנה שרק יד אלוהית מכוונת יכולה ליצור עונש כה סימטרי ומדויק לחטאו של יעקב.

גם חז"ל עמדו על הדייקנות שבעונשו של יעקב:

כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר והנה היא לאה, אמר לה: בת הרמאי! למה רימית אותי?! אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?! כשאמר לך (בראשית כ"ז, כד): האתה זה בני עֵשָׂו? אמרת לו (כ"ז, יט): אנכי עֵשָׂו בכורך, ואתה אומר: למה רמיתני?! ואביך לא אמר עליך (כ"ז, לה): בא אחיך במרמה?

(מדרש תנחומא ישן ויצא י"א)

אם כך – האם פטור לבן מגינוי? הרי מילא את תפקידו בתכנית האלוהית

גם אם מעשה המרמה הוא עונש מושלם על חטאו של יעקב, אי אפשר להמעיט מחומרת מעשיו של לבן. גם אם צדק לבן, והנוהג המקומי היה להשיא את הבנות במשפחה על פי סדר הולדתן, מדוע לא הודיע על כך ליעקב כאשר נקבעו תנאי האירוסין, במיוחד לאור דרישתו המפורשת של יעקב לשאת את "רחל בתך הקטנה"? והרי מדברי לבן מתקבל הרושם שהפרה של הנוהג הזה היא פגיעה בוטה במסורות קדושות ועתיקות יומין: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (כ"ט 26). הביטוי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן מתאר מעשה המאיים על רקמת החיים החברתיים ויש לפעול בכל האמצעים למניעתו. הביטוי הזה מופיע גם בדברי אבימלך, הנוזף באברהם שהונה אותו (כ' 9), ובדברי תמר, המנסה להניא את אמנון מלאנוס אותה (שמ"ב י"ג 12). מכאן עולה המסקנה שאם היה לבו של לבן תמים היה מודיע מיד ליעקב במעמד האירוסין שלֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. אם כן, כוונת ההונאה שלו מתגלה עתה במלואה – אלא שאת הנעשה אין להשיב.

מה יעקב יכול לעשות עתה?

יעקב נמצא כעת בשיא אומללותו ובשיא פגיעותו. אין בידו לכפות על לבן להפר את נישואיו ללאה ואין בידו להשיג את רחל בעבור שבע שנות העבודה שתמורתן קיבל את לאה.

לבן מציע ליעקב מוצא מיידי מן הסבך: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת – אפשר ששְׁבֻעַ הוא שבוע המשתה לכבוד הכלולות, כלומר לבן מציע ליעקב להמשיך בחגיגת כלולותיו ואחר כך להמשיך לעבוד בשירותו עבור רחל. אפשרות אחרת היא ששְׁבֻעַ הוא שבע שנים, כלומר לבן מציע ליעקב לעבוד עוד שבע שנים עבור רחל.

אישיותו האגואיסטית והנצלנית של לבן מתגלה גם ביחסו לבנותיו. בשיחתו עם יעקב לבן מכנה את שתי בנותיו בכינוי זאת: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת – "אין הבדל ביניהן", אומר לבן ליעקב, "בעיניי הן חפצים העומדים למכירה, ומחירה של זו כמחירה של זו". האב, שאינו חס על רגשות בנותיו ואינו קשוב לצורכיהן אלא לסיפוק צרכיו ורצונותיו, הוא היריב הראוי ליעקב שלא חס על רגשות אחיו ואביו והיה שקוע כולו במילוי צרכיו ורצונותיו.

יעקב עושה כדברי לבן – הוא מתחייב לעבוד שבע שנים נוספות עבור רחל ונושא אותה לאישה. למזלו, רחל ניתנת לו מיד והוא אינו נאלץ להשלים את שבע שנות העבודה הנוספות לפני נישואיו לה. לבן מואיל בטובו להסכים ששבע שנות העבודה הנוספות עבור רחל יינתנו לאחר הנישואין.

האם אהב יעקב את לאה? מתח בין פס' 30 לפס' 31

אין ספק שהיחסים במשפחה הצעירה הזו היו מתוחים מאד, הן עקב נישואי לאה במרמה והן עקב העדפתו של יעקב את רחל על פני אחותה. הכתוב אומר וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה (פס' 30), ומכאן אפשר לכאורה להסיק שגם לאה הייתה אהובה, אלא שרחל הייתה אהובה יותר. ואולם פרשנות זו מנוגדת לכתוב בהמשך, בפס' 31: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה. כיצד מתיישב האמור בפס' 30 לאור האמור בפס' 31? מרבית הפרשנים סבורים שיש לפרש את פס' 30 כתיאור העדפתה של רחל על פני לאה, כלומר יעקב אהב את רחל במקום לאה. העדפת פירוש זה נתמכת גם מכתובים אחרים בהמשך הסיפור המתארים את הולדת בני לאה.

לאה יולדת ליעקב ארבעה בנים. ומי בודד עכשיו?

במשולש יעקב-רחל-לאה, ידה של לאה על התחתונה. היא האישה הדחויה והשנואה, ואלוהים מנסה לפצותה באמצעות ילדים: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה (פס' 31) – וכך מאזן אלוהים את המשוואה: רחל זוכה באהבת בעלה אך לא בילדים. ולאה זוכה בילדים ולא באהבת בעלה.

שמותיהם של ארבעת הילדים הנולדים ללאה[7] (בשלב זה) מעידים על בדידותה. היא הזרה בביתה, גלגל חמישי בעגלת נישואיה. היא חשה את מעורבותו של ה' בהריונותיה ומודה לו על הניסיון לפצותה על תחושות הקיפוח שהיא חשה עקב הדחייה מצד יעקב.

בלידת ראובן היא מביעה את תודתה על כך ש: רָאָה ה' בְּעָנְיִי (פס' 32), בלידתו של שמעון הוא מודה לאל  כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי (פס' 33), ובלידתו של יהודה היא מודה לה': הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' (פס' 35). ואולם כל מאמציה, בתוספת העזרה משמים, לא מסייעים בידה להסב את לב בעלה אליה. בשלוש הלידות הראשונות היא עדיין מקווה שתוכל לעשות זאת. בלידת ראובן היא אומרת: כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי (פס' 32); בלידת שמעון היא מצפה שמעתה לא תהיה עוד האישה השנואה (פס' 33), ובלידת לוי היא מקווה: הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים (פס' 34). לידת יהודה מסמנת נקודת מפנה, שכן היא אינה מקווה עוד לאהבת בעלה אלא רק מודה לה'. מהמסופר בפרקים הבאים (בראשית ל' 15-14; ל"ה 22) מתברר שלאה המשיכה להרגיש מקופחת ודחויה, ותחושות אלה אף הכתיבו את מעשה ראובן ששכב עם בלהה והודח מן הבכורה.

סיכום

יעקב הולך בדרך שהותוותה עבורו כדי לצרפו בכור היתוך ולהכינו להיות אבי האומה. הוא יצא מביתו כרמאי שזכה בכל מאווייו על חשבון בני משפחתו, אולם הוא לא יוכל לחזור הביתה כל עוד לא למד את הלקח על בחירתו בדרכי מרמה. הוא נופל ברשתו של רמאי גדול יותר שמלמד אותו מה המחיר של הונאת בני משפחה וניצול חולשותיהם. אנו חשים בבדידותו במהלך הדרך לבית לבן, בשנות עבודתו אצל דודו, בתרמית שהוא קורבנה ובנישואיו לבנות לבן. היחס המחפיר שיעקב מקבל מצד לבן משמש לא רק להענשתו אלא גם לזירוזו לשוב לכנען ובכך להגשים את ההבטחה האלוקית למשפחת האבות.

הרחבות

אני אוהב אותך לאה / צביקה פיק

את אותו הבוקר לא אשכח
כשטמנת ראשך בתוך הכר
אור השמש על האוהל נח
וראשי הלום שיכר.

כשלחשתי באוזנך את שמה
את ידי אספת ביד קרה
ודמעה אחת חמה
אל כפות ידי נשרה.

הנה ימים רבים חלפו
ושתי ידי עייפו
ועינייך מה יפו
כעיני רחל.
אני אוהב אותך לאה
אוהב אותך גאה
אם אשכח אותך לאה
שמי לא ישראל.

אל ימר לבך על אחותך
הן בנייך לצדך יושבים
אל תפני אישה את מבטך
כל חלומותיי קרובים.

מה בקשתך אמרי לאה
שבע השנים חלפו מזמן
ונותרה רק עוד שעה
טרם ייסגר הגן.

הנה ימים רבים חלפו...

*** ביצוע השיר: http://www.youtube.com/watch?v=PrVJBh1FAmY

השיר, שכתוב בגוף ראשון (יעקב מנחם את לאה), מבוסס על הסיפור המקראי המתאר את החילופין בין רחל ללאה בליל הכלולות. כמו בסיפור המקראי, גם בשיר יעקב אוהב את רחל, עובד עבורה שבע שנים ומתכוון לשאת אותה לאישה. בשני הטקסטים יעקב מגלה את התרמית רק בבוקר, לאחר ליל הכלולות.

ואולם יש בשיר גם פרשנות לכתוב המקראי וגם תוספות:

בשיר נאמר שעיני לאה יפות – פרשנות לעיניים רכות בסיפור המקראי.

בשיר מתוארת תגובת לאה בבוקר שלאחר ליל הכלולות, בעת שיעקב מגלה את התרמית.

והכי חשוב, בשיר מצהיר יעקב על אהבתו ללאה (בעיניו עיניה יפות כעיני רחל) – דבר שלאה המקראית השתוקקה לו כל חייה ולא זכתה לו.

(מקור א') קטע מגבעת חלפון 

בסרט ישראלי ידוע זה, מגיע רב סמל גבריאל מוקד (גברי בנאי) לבקש את ידה של יעלי (ניצה שאול) מאביה, ויקטור חסון (שייקה לוי). האב משוכנע שהחתן המיועד נשלח מחברת שידוכים שאליה רשם את שפרה, בתו הבכורה (מיקי קם). שפרה אינה יפה כמו יעלי, והאב הדואג מבקש לחתנה כי הגיעה כבר לפרקה. כאשר מובאת שפרה אל החדר והטעות מתבררת, מסרב האב (באלימות) לחתן את יעלי עם רב סמל מוקד.

יש בסצנה הזו קווי דמיון רבים אל הסיפור המקראי. למשל שתי האחיות, שהצעירה שבהן יפה ומושכת והבכורה פחות; החתן הבא לבקש את ידה של הבת הצעירה והאב מעדיף לחתן את הבכורה לפניה; אפילו השיחה בין האב לחתן המיועד, שיחה שבה האב בודק מה משכורתו של החתן מזכירה את השאלה "מה משכורתך?" ששואל לבן את יעקב.

ובקצרה, הסצנה פשוט מאפשרת לנו לראות את הסיפור בגלגולו הקומי, הישראלי-מודרני.

ביבליוגרפיה

1.       א. אלטר, סצינות דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה, הספרות 27 (1978), עמ' 14-7.

2.       ש. גלנדר, ספר בראשית, רעננה 2009, עמ' 258-253.

3.       מ. ויינפלד, בראשית (אנצ' עולם התנ"ך), תל אביב 1993 עמ' 179-176.

4.       נ. ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, ירושלים 1977, עמ' 219-218.

5.       מ. שָׁלֵו, בעיקר על אהבה, תל אביב 1995.

http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12647

‏, The book of Genesis: chapters  18-50, Grand Rapids 1995, pp. 250-260. V. P. Hamilton. 6

מקור ב'

הרב יהודה זולדן

לבן ויעקב – יחסי עובד ומעביד

המדרשה לנשים

בפרשה מתוארים יחסי עובד מעביד בין לבן ויעקב. לבן, המעביד, אינו נוהג בהגינות כלפי יעקב אבינו העובד אצלו. יעקב, לעומתו, נוהג ביושר רב, לפנים משורת הדין. נראה את דברי חז"ל והמפרשים על מנת ללמוד על מערכת היחסים ביניהם.

א. יחסו של לבן ליעקב

1.   תשלום שכר נמוך מהמקובל

יעקב מגיע לביתו של לבן ומתארח שם חודש ימים. ואז: "ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חִנם, הגידה לי מה משכֻּרתֶּך?" (כט:טו). אין הכתוב מספר לנו מה היו תנאי ההעסקה של יעקב אצל לבן, אך בהמשך מובאים דברי יעקב לרחל וללאה: "ואביכן הֵתֶל בי והחלף את משכֻּרתי עשרת מֹנים" (לא:ז). גם ללבן אמר יעקב אחר כך כדברים האלה (שם:מא). במה הוא התל בו? המדרש מתאר כך את הדברים (בראשית רבה [וילנא] ע, יד):

אין הות פועלא בעשרה פולרין, הוה יהיב ליה חמשה פולרין. ואם הות מובילותיה בו' פולרין, הוה יהיב ליה בג' פולרין (=עבודה ששווה עשר מטבעות שילם לו חמש, עבודה ששווה שש מטבעות שילם לו שלוש מטבעות). 

גם בחרן היו נורמות תשלום ושכר מקובל עבור עבודות מסוימות. אף-על-פי-כן לבן לא שילם ליעקב משכורת מלאה, אלא תמיד מחצית מהמקובל, וגם את השכר הזה החליף (בין סוגי הצאן).

2 . אי-עמידה בהסכם עבודה

על-פי המדרש, אי-אפשר היה גם להגיע עם לבן להסכם ברור על סדרי העבודה ותנאיה (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] עד: ו):

'ואביכן התל בי והחליף את משכֻּרתי עשרת מֹנים'. אמר ר' חייה רבה: כל דבר שהיה מתנה עם אבינו יעקב היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע. 'ויאמר לבן הן לו יהי כדברך' (בר' ל:לד). רבנין אמר מאה פעמים.

כשאין הסכם עבודה ברור, וכשהמעביד חוזר בו בכל פעם מהסיכום הקודם, ומשנה את התנאים - הנפגע העיקרי הוא העובד. אלא שאצל יעקב: "ולא נתנו א-להים להרע עמדי" (לא:ז).

3 . אין דיווח על מנהג המקום

יעקב מפרט את התמורה שהוא דורש, מלבד המשכורת הקבועה: "ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (כט:יח). יעקב קובע את מסגרת הזמן לעבודתו - שבע שנות עבודה תמורת רחל, ולמען הסר ספק, הוא אומר דברים ברורים (בראשית רבה [וילנא] ע, יז):

'ויאהב יעקב את רחל', בגין דאנא ידע דאנשי מקומך רמאין (=משום שאני יודע שאנשי מקומך רמאים), לפיכך אני מברר עסקי עמך 'ויאמר אעבדך... ברחל בתך', ברחל ולא בלאה, 'בתך' שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל, 'קטנה' שלא תחליף שמותן זו בזו.

אך כאשר מסתיימות שבע השנים, ולאחר המשתה הגדול, יעקב מגלה שהוא התחתן עם לאה. טענתו של לבן היא: "לא יֵעשה כן במקוֹמנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כט:כו). למרות שיעקב אמר בצורה ברורה שהוא עובד למען רחל, לא טרח לבן לומר ליעקב מראש שהוא איננו יכול לעמוד בתנאי זה משום שהוא נוגד את מנהג המקום. להפך, הוא הביע שביעות רצון רבה מהצעתו של יעקב: "ויאמר לבן טוב תִּתִּי אֹתה לך, מִתִּתִּי אֹתה לאיש אחר, שְבָה עמדי" (כט:יט). גם לאחר שהתגלתה התרמית, הסיר לבן מעצמו את האחריות להפרת ההסכם, ותלה זאת במנהג המקום. עתה הוא מציע ליעקב הצעה חדשה: "מלא שְבֻע זאת ונתנה לך גם את זאת" (שם:כז). לשון הרבים בדבריו, "ונתנה", נועדה אף היא להסיר מעליו אחריות, ולהציג את עצמו כמי שהיה עומד בדיבורו לולא מנע זאת ממנו מנהג בני עירו. [1]

    מי שאינו משלם שכר לעובד שלו, עובר על איסורים חמורים:

          כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות (=לאוין) הללו, ועשה: משום 'לא תעשֹק את רעך' (ויק' יט:יג), ומשום 'לא תגזֹל' (שם), ומשום 'לא תעשֹק שכיר עני' (דב' כד:יד), ומשום 'לא תלין' (ויק' יט:יג), ומשום 'ביומו תתן שכרו' (דב' כד:טו), ומשום 'ולא תבא עליו השמש' (שם) (תוספתא בבא מציעא י, ג; בבלי בבא מציעא קיא ע"א).

          למה נאמר: 'ואליו הוא נֹשא את נפשו' (דב' כד:טו)? אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאילו הוא נוטל את נפשו (ספרי דברים פיקא רעט, טו; ב' בבא מציעא קיב ע"א).

החפץ חיים, הרב מאיר ישראל הכהן מראדין, כתב: "אפילו אם מחסר לו רק פרוטה אחת ממה שנתחייב לו, עובר על מה שכתוב בתורה: 'לא תעשק את רעך'" (אהבת חסד, חלק א, פרק י, סעיף יג). [2]

4. הטלת כל האחריות על העובד

יעקב שמר על הצאן וקיבל על כך שכר, ומכאן שמעמדו הוא כשומר שכר. אמנם האחריות המוטלת על שומר שכר היא גדולה, שהרי לשם כך הוא מקבל שכר, אבל לא תמיד הוא מתחייב בכל נזק. לא כך היה אצל יעקב (שכל טוב [בובר] בר' לא:לט):

'גְנֻבתי יום וגְנֻבתי לילה' (בר' לא:לט). ואם נגנבת בין ביום בין בלילה הגנבה באחריותי היא לשלם. שהרי שומר שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה, ופטור. ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה. אבל אני היה עלי לשלם את הכל.

ב. יחסו של יעקב ללבן

לעומת התנהגותו של לבן, נהג יעקב ביושר רב. חז"ל מתארים את השקעתו בעבודה (בראשית רבה [וילנא] ע, כ):

אמר ר' יהודה בר סימון: בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלוש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו. ברם הכא, מה הראשונות שלימות, אף האחרונות שלימות. מה הראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה.

כאן מדובר לא בשעות בודדות, אלא בשנים ארוכות. לאורך כל התקופה הארוכה הזאת השקיע יעקב עמל בעבודתו וביצע אותה ביושר ובנאמנות. הרמב"ם אף למד מיעקב אבינו את ההלכה האחרונה המסיימת את הלכות שכירות (יג,ז):

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן. שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כֹּחי עבדתי את אביכן' (לא:ו), לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר: 'ויפרֹץ האיש מאֹד מאֹד' (בר' ל:מג). [3]

      מקור ג':

על אמון ועורכי דין

יש לעורכי דין את הכשרון להפקיע מהשפה העברית פנינות חן ולשבץ אותן בקו הטיעונים שלהם כאילו היו ורדים על נייר מכתבים של מיכל נגרין: הלך החבל אחר הדלי. מן הגורן ומן היקב. ועוד כהנה וכהנה (כגון "ועוד כהנה וכהנה"). לפעמים השימוש הוא גם שגוי. עורכי דין מתים על הביטוי 'למצער' למרות שמלצער רובם, כמוני, עושים בו שימוש שגוי. והנה בפרק שלנו יש את אחד הביטויים האהובים על הגילדה - החוזה צריך להיות מפורט ברחל בתך הקטנה.

כאן השימוש בביטוי הוא נכון - הרי בזכות מעשה לבן למדנו שכדאי לשכור עורך דין לפני שסוגרים עסקה. אך דווקא הביטוי בהקשרו המלא מעיד על דבר מה נוסף.

רש"י מסביר שאם יעקב היה אומר 'רחל' בלבד, לבן היה יכול להביא בחורה מהשוק ששמה רחל. ואם היה אומר 'רחל בתך' לבן היה יכול להחליף את שמה של לאה לרחל. אבל הפירוט של יעקב הינו חסר תוחלת לאור העובדה שלבן נחוש להשיא לו את לאה. יותר משהביטוי 'ברחל בתך הקטנה' מבטא את הצורך בחוזים מפורטים הוא מבטא חוסר אמון שיש  בצד השני. וחברה שבה המשפט 'ברחל בתך הקטנה' מסמל את הצורך בחוזים ועורכי דין היא חברה שבה כל אחד חשוד במעשה לבן. וחשדות לא פעם יוצרים מציאות.

תשובות לשאלות החקר:

1.      לפי מקור א':

האינטרסים של לבן הם:

-לחתן את בתו הבכורה לאה שכבר מבוגרת וצריכה חתן.

-לבן בודק אם ליעקב יש כסף.

לפי מקור ב':

האינטרסים של יעקב הם:

-יעקב מקבל משכורת מלבן.

-יעקב מבקש מלבן להינשא לבתו הקטנה. הוא מדגיש זאת שמא לבן ירמה אותו ויתן לו שפחה, שלא מזרעו או שיחליף בין בתו הקטנה לבכורתו.

-יעקב מתעצל ולא עובד כמו שצריך ומקבל על כך תשלום מלבן.

האינטרסים של לבן הם:

-לבן מעסיק את אחיינו בתשלום של חצי משכורת (מן המשכורת הנהוגה).

-לבן לא קיים הסכם עבודה מסודר וכך יכל לשטות ביעקב כרצונו.

-לבן נותן ליעקב את בתו הבכורה ובכך מרמה אותו ומשיג עסקה נוספת – שיעקוב יעבוד אותו עוד 7 שנים וכך גם יחתן את בתו הצעירה.

לפי מקור ג':

האינטרסים של יעקב הם:

-יעקב מגלה חשד וחוסר אמון בלבן ולכן מדייק כשמבקש את רחל בתו הקטנה.

לדעתנו, לבן ויעקב הם אנשים מניפולטיביים וכל אחד בעל האינטרסים האישיים שלו, ואפשר לראות את האינטרסים מתפרשים בצורות שונות בתחומים שונים בתקופת המדרש וגם בחיים המודרניים ואנחנו מסכימות עם הפרשנויות לאינטרסים של יעקב ולבן.

2.      לפי מקור א':

יחסיהם של יעקב ולבן הם יחסי ניצול וכל אחד דואג ליתרונות שיצאו לו מהעסקה.

לפי מקור ב':

      -     תשלום שכר נמוך מהמקובל.

-         אי עמידה בהסכם עבודה.

-         הטלת כל האחריות על העובד (לבן על יעקב).

-         לבן רימה את יעקב כשנתן לו את בתו הבכורה במקום את הצעירה.

-         יעקב רימה את יעקב בעבודתו בשבע השנים בראשונה וגם בשבע השנים הנוספות, שבעצם לא עבד כמו שצריך ועדיין לבן שלם לו משכורת.

 לפי מקור ג':

-         יעקב ובלן שניהם רמאים שיודעים בדיוק כיצד הם רוצים לפעול מבלי שאחד יערוך על האחר מניפולציות, כלומר הם חסרי אמון אחד בשני ולכן יעקב מדגיש ללבן שההסכם ביניהם תלוי ברחל בתו הקטנה, בשביל שהתכנית שלו תפעל בדיוק כפי שהוא רוצה. וכך לבן הרמאי לא יכול להפר זאת ולהביא ליעקב את בתו הגדולה או רחל אחרת שהיא לא בתו.

אנחנו מסכימות עם תיחום היחסים בין לבן ויעקב כפי שכותבי הפרשנויות הציגו אותם, ואנחנו יכולים לראות שבעידן המודרני מתקיימים יחסים כמו בין לבן ויעקב כמו- הטלת אחריות על העובד, רמאות בין קרובים\קרובי משפחה. ניתן להפיק מסיפור מקראי שכזה לקחים לימינו כמו במקור ג' (לשכור עורך דין לפני שירמו אותך).

---

[1] נחמה ליבוביץ',  עיונים בספר בראשית, ירושלים 1977, עמ' 219-218.

[2] בנוסחים שונים מעט זה מזה, ראו פס' 2, 3, 8, 10.

[3] א' אלטר סבור שהופעת מוטיב האבן בסיפור זה אינה מקרית והיא מסמלת כמה דברים: את אופיו של יעקב המתגושש, סמל לפוריות חסומה (רמז למאבקם של יעקב ורחל להוליד ילדים משותפים) או כמוטיב חוזר בסיפורי יעקב: הוא שם אבן ככר למראשותיו בבית-אל (בראשית כ"ח 11); לאחר ההתגלות שם הוא מקים מצבת זיכרון מאבנים (כ"ח 18); הוא מקים גלעד מאבנים כסמל לברית בינו לבין לבן (ל"א 45).

[4] לבן מנשק לבנותיו לפרידה (בראשית ל"א 28; ל"ב 1). יש מספר דוגמאות לבקשה לנשק: בקשתו של אלישע לנשק לאביו ולאמו (מלכים א י"ט 20) ובקשתה של הנערה בשיר השירים יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר השירים א' 2).

[5] א' אלטר מצא שיש סיפורים במקרא שמשותף להם נושא אחד והם בעלי מבנה דומה. בסיפורים אלה מופיעים מספר שלבים קבועים, היוצרים יחד סצנת דפוס. סיפור אירוסי יעקב ורחל, כמו סיפור אירוסי יצחק לרבקה (בראשית כ"ד) וסיפור נישואי משה לציפורה (שמות ב' 21-15), שייך לסצנת הדפוס של האירוסין. אלטר, סצנת דפוס, עמ' 9-8.

[6] על פי החוק המקראי יכול רועה לפטור עצמו מתשלום עבור כבשה שנטרפה אם הביא כהוכחה את שיירי הכבשה שנטרפה: "כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ-שׁוֹר אוֹ-שֶׂה... לִשְׁמֹר... אִם-טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד  הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כ"ב 12-9).

[7] אין קשר לשוני בין שמות הילדים לבין הסיבות הניתנות להענקת השמות. הקרבה בין השם למדרשו היא במצלול בלבד ונעשתה מטעמים ספרותיים.